טיפול

גדעון שלום, אני בטיפול מעל שנתיים. הגעתי לטיפול בגלל דיכאון ולאחר שלא הצלחתי להתייצב ולמצוא עבודה (או בכלל להתחיל לחפש) כחצי שנה. כשהגעתי לטיפול הובחנתי עם הפרעת אישיות תלותית וכאמור דיכאון . מאז התחלתי טיפול תרופתי שלא עזר. כשהגעתי לטיפול הגעתי מתוך החלטה לשנות. חשבתי שאני אקבל כלים איך לצאת מהמצב והייתי מוכנה לקראת שינויי. הבעיה היא שהפסיכולוגית שלי הייתה מאוד מבינה ולא ניסתה בכלל לקדם אותי לקראת תחילת עבודה או כל עיסוק אחר. גם האיבחון שקיבלתי, נתן לי מבחינתי אישור להתקבע במקום. היום אחרי יותר משנתיים, אני מרגישה כי לעולם לא אוכל לחזור אחורה. ככל שדחיתי את תחילת החיים כך התקבעתי יותר ואני מרגישה שלעולם לא אצא מהמצב הזה. יכול להיות שהטיפול הזיק לי וגרם לי להתקבע במצב הזה? אני חושבת שההבחנה תרמה לזה רבות... האם יכול להיות? אני מרגישה עכשיו נטולת חיים ונטולת מוטיבציה לחלוטין. אם בתחילת הטיפול הייתה תיקווה לשינוי והייתי מעט אופטימית היום זה כבר לא קיים בכלל. מה גם שהדיכאון הגיע לרמות לא אפשריות בשנה האחרונה שכלל מחשבות מאוד ריציניות מצידי על התאבדות. אני כבר לא רואה עתיד ולא רואה שום תיקווה... גם בשאר התחומים אין שום מקום לתקווה... שום דבר לא השתפר וברוב - בדיוק להפך. אני מפחדת להפסיק את הטיפול ולאשאר לבד, בלי תמיכה. מפחדת שאקרוס סופית. תודה סליחה על האורך..

בתיה שלום, את אכן נשמעת בדיכאון ובחוסר אמונה ותקווה לגבי עצמך. יחד עם זאת את נמצאית בטיפול: הן פסיכיאטרי והן פסיכולוגי. וזה מה שניתן לעשות נגד הדיכאון. אני מעריך שניסית כמה סוגי תרופות ושבטיפול הפסיכולוגי את מתמידה, כך שבמישור הפסיכולוגי - פסיכיאטרי עשית מה שניתן לעשות. דרך אגב: האם את עוסקת בפעילות גופנית. מחקרים חדשים-ישנים מראים על יעילות הפעילות הגופנית כנוגדת דיכאון. ולגבי שאלותייך: לא נראה לי שהאבחנה היא זו שגרמה למצבך להתקבע. כפי הנראה מצבך הנפשי ומיעוט הכוחות לא אפשרו לך לשנות ולהתחיל לחפש עבודה. את כותבת כי לעולם לא תוכלי לחזור אחורה. את יודעת, אף אחד מאיתנו לא יכול לחזור אחורה. מה שניתן זה רק לחפש את התקווה ואת היעד האישי שלך לצאת מהמצב הזה. היכן כתוב המשפט: "היום זה היום הראשון בשארית חיי"? הרבה אנשים מצאו כוח במשפט הזה. התעודדי , אזרי כוח. בהצלחה, גדעון

גדעון שלום, תודה על התשובה. שמתי לב שפעילות גופנית עוזרת.. פעם הייתי עוסקת רבות בספורט כתחביב וגם בתחריות פה ושם. היום אני לא יוצאת מהבית. אני לא זזה בכלל. כמדומני צרציל אמר את המשפט שהזכרת- היום הראשון של שארית חיי. ואני רואה רק שארית... ארוך מידי ומייגע. איך מוצאים תיקווה במקום שהכל שחור? האם לדעתך יש טעם להמשך הטיפול, על אף חוסר השינויי? האם לא עדיף לעבור לטיפול התנהגותי? תודה לילה טוב.

הייתי שש שנים בלי עבודה ,חרדות ודיכאון ולא ראיתי את עצמי חוזרת לעבוד לעולמים. רק היו מדברים איתי על עבודה הייתי נתקפת פניקה. הייתי בטיפולים שלא עזרו הרבה עד שהיגעתי למטפלת שהתמקדה איתי על הצדדים החזקים שבי ופחות על החולשות.התחלתי בעבודה דרך שיקום,עם המון תמיכה מהמטפלת. את יכולה לנסות ללכת לחוגים(יש גם את פרויקט"עמיתים" ברוב המתנסים בארץ שעוזר לאנשים עם קשיים רגשיים להשתלב ). אולי תנסי להחליף מטפלת? זה קשה,אבל יכול להיות שווה אל תאבדי תקווה תרגישי טוב.