אהבה אובדנית

שלום ד"ר! אני בת 20 ונמצאת עם מישהו בקשר קרוב ל3 שנים. הוא בן 21. אנחנו אוהבים מאוד אחד את השני אך לאחרונה התחילו להופיע בעיות. הוא פוגע בי,מעליב (מילולית) נותן לי להרגיש זלזול. אבל רוב הזמן הוא באמת גורם לי להרגיש טוב. כל פעם שזה קורה אנחנו מדברים על זה ואני סולחת וממשיכים הלאה,אבל מסתבר שכל אירוע כזה הופך למשקע אצלי בראש ומשהו בהגיון אומר לי לא לתת לזה עוד הרבה זמן לפגוע בי,לא מגיע לי כזה יחס ולמה אני בכלל צריכה לסבול את זה,מה שמשאיר אותי איתו זה בעצם הלב. ומי יכול להתנגד ללב? לכן הפרידה לא ממש קרובה כי אני לא יכולה לעזוב אותו כל עוד שנינו אוהבים,אנחנו מנסים תמיד להשתפר אחד בשביל השני ועושים ככל יכולתנו כדי לגרום טוב אחד לשני. הבעיה בעצם היא בצורה שבה הוא יקבל או עלול לקבל את הפרידה. הוא אומר שאני הכל בשבילו,כל מה שהוא אי פעם רצה,שאני העתיד שלו. הוא טוען(לא מאיים) שאם אני אעזוב אותו הוא ישתגע ואז כנראה פשוט יתאבד. אני יודעת שהוא אדם די דכאוני(הוא היה בדיכאון מהחיים כשהכרנו) איך אני אמורה לקבל את זה מה שהוא אומר לי? אני לא צריכה שזה יהיה על המצפון שלי, ניסיתי להגיד לו שהוא יצטרך להמשיך הלאה בחיים ולבנות את העתיד שלי אבל הוא אומר שהוא לא יהיה מסוגל בלעדיי. אני החברה הראשונה שלו,הוא לא החבר הראשון שלי. אני יודעת שאני אתמודד עם הפרידה כי אין ברירה צריך להמשיך הלאה על אף הקושי,היו לי חיים לפניו ויהיו לי חיים אחריו. אבל הוא לא רואה את זה ככה. מה אני אמורה לעשות במצב כזה? האם אני יכולה לדבר איתו איכשהו ולשכנע אותו להתעודד? אמרתי לו פעם שאולי כדאי לו לצאת עם אחרות לתקופה מסויימת והוא אמר שהוא לא רוצה אף אחת אחרת. אני יודעת שמבחינה פסיכולוגית לגברים יותר קשה להתמודד עם אובדן בד"כ, לכן כנראה אין באפשרותי הרבה מה לעשות , האם כדאי לי להתעקש שהוא ידבר עם מומחה? יועץ או פסיכולוג או ששנינו נלך ביחד, בינתיים זה לא כ"כ בוער העניין ,אבל בכל אופן אני חושבת שהוא צריך להכין את עצמו לכל מקרה. אשמח מאוד מאוד לשמוע את עצתך, בתודה רבה מראש.

ערב טוב, את מתארת מערכת יחסים מוזרה, בה כל אחד מכם נע בין הצהרות אהבה מחד, לבין פגיעה בבן הזוג מאידך. הוא משפיל פוגע ומעליב מצד אחד, אך מצהיר על "אהבה עד מוות" (דפוס אישיות מוכר ומסוכן בו האובייקט האהוב נתפס כחלק בלתי נפרד מהעצמי), ואת מצהירה על אהבה מעומק הלב ("מי יכול להתנגד ללב?") ובו בזמן מכינה אותו כל הזמן לפרידה המתקרבת. איום בהתאבדות היא דרך רעה מאד להשאיר בת זוג בתמונה. זוהי, למעשה, הפעלה אלימה ה'מסנדלת' אותך, תוך התעלמות גמורה מרצונותיך וצרכייך. זוהי אינה אהבה אמיתית, אלא שיעבוד של שניכם לצרכים נרקסיסטיים תובעניים. לא ברור לי איזו עצה את מבקשת ממני. מבחינתך שום דבר לא בוער ואתם יחד. לשלוח אותו למומחה שיכין אותו לפרידה שאולי יום אחד תקרה - זו משאלה מוזרה בעיני. לטעמי, את עצמך זקוקה לייעוץ והכוונה עם מומחה, שיסייע לך לזהות את הרצון האמיתי שלך ולפעול לאורו ברגישות ונחישות. בהצלחה ליאת

לי אישית אין צורך ביעוץ עם מומוחה משום שאני יודעת מה אני רוצה,פשוט ברגע שאני אחליט ללכת עם הרצונות שלי בצורה קיצונית עד הסוף אני יודעת שהסוף יהיה טראגי. אנחנו אוהבים אחד את השני יותר מאשר כל אחד אוהב את עצמו. ברגע שאני אבין שהקשר מיצה את עצמו אני אמשיך הלאה. מה שרציתי לשאול בעצם האם אפשר לגרום לבנאדם להבין שהוא לא תלותי והוא לא צריך אף אחד כדי להתקדם החיים חוץ מעצמו?איך הוא יכול לחזק את העצמי שלו? וממה התלותיות הזאת נובעת? האם זה בגלל הורים מפנקים? כי אני בת יחידה ולמרות זאת אני מאוד עצמאית ולעומתי חבר שלי לא כזה.