שברון לב

שלום , אני בת 36 רווקה . לפני 8 חודשים פגשתי דרך חבר בחור גרוש +2 ,אני מאז ומעולם הייתי נגד קשר עם גרושים ובטח לא עם ילדים. אבל הסכמתי ובכמה חודשים הראשונים של ההכרות גם לא הצטערתי , למרות שהיה לי ברור שיש לו עדיין המון צלקות מהנישואים הקודמים . חשבתי שעם האהבה שלי אליו אני ארפא אותו ואפצה אותו על כל מה שהוא עבר ,אותו ואת הילדים שלו ששניהם סובלים מבעיות רגשיות חמורות ביותר. אבל ככל שעבר הזמן הוא התנהג אליי גם בצורה מחפירה ,כל ויכוח היה באשמתי ,והוא היה מאשים אותי שאני עושה סיפור מכל דבר גם על דברים שהיו חשובים לי . למרות הכל אהבתי אותו ורציתי אותו ,אפילו דיברנו על חתונה שגם בזה היה לי מלחמות קשות איתו כי הוא רצה חתונה ברבנות צי'ק צאק ואני רציתי את כל ההפקה ,הוא הוציא לי את המיץ בעניין הזה .לבסוף הוא הסכים בתנאי שאני אחתום איתו על חוזה שבו : במצב של גירושין בין אם זה שלי ממנו או שלו ממני אני אהיה חייבת לשלם לו הרבה כסף ,בפעם הראשונה שבו הוזכר העניין לא חשבתי לעומק והסכמתי כי אהבתי אותו ולא חשבתי לרגע שאני ארצה להתגרש אז מה אכפת לי שיהיה חוזה כזה והמשכנו בחיינו . לפני 3 חודשים החלטנו להתחתן והתחילו ההכנות לעניין ,אבל ככל שהזמן עבר הספק קינן בתוכי יותר ויותר אבל ייחסתי את זה לחששות של לפני חתונה ולא סיפרתי לאף אחד מה באמת אני מרגישה . מיותר לציין שהוא לאורך כל הדרך ניסה להניא אותי מהעניין בטענה שהלחץ משפיע עליי לרעה ואולי בכל זאת כדאי להתחתן ברבנות וזהו אבל אני לא הסכמתי. נושא החוזה המוזר לא חזר הרבה זמן ואני חשבתי לעצמי שהנה הוא בטח אוהב אותי באמת והוא שינה את דעתו ,אבל התבדתי בגדול . אנחנו היינו אמורים להתחתן בעוד חודש ,היה תאריך ,אולם ,שמלה ,הכל אבל הכל נהרס ברגע אחד.הוא פנה אליי שוב בנושא החוזה והפעם אחרי התייעצות עם גורמים שאני מחשיבה את דעתפ הגעתי להחלטה שאני לא מסכימה לחוזה ואמרתי לו את זה .העולם שלי נהרס בין רגע ,הוא לא הסכים לשום תחינה שלי לשנות את החוזה או לבטל אותו והודיע לי חד משמעית שאם אני לא חותמת הכל מבוטל .ואכן כך היה .ביטלתי הכל . אני הרוסה ,אבדה לי השמחת חיים ,אני עצובה כל הזמן ,בוכה בלי הפסקה ,מתחילה להאשים את עצמי איך לא יעצרתי את הכל מזמן .רגע אחד כועסת עליו רגע אחר מתגעגעת ומשתגעת ,לא יודעת מה לעשות , מרגישה חסרת אונים לא יודעת מה ,לעשות אני צריכה עזרה בבקשה .

סיגלית יקרה, אפשר להבין את גודל האכזבה שאת חשה נוכח ביטול האירוע הגדול שתכננת. זה בוודאי משאיר חלל גדול של כאב, עלבון, בושה וזעם. אולי ינחם אותך מעט לשמוע, שלמתבונן מן הצד (במקרה זה - אני, אבל אולי יגיבו גם אנשים נוספים), נוצר רושם שניצלת מרעה גדולה מאד, מחיים מעליבים ומשפילים, מחורבן והרס אמיתיים שהיו מגיעים במוקדם או במאוחר. אני יודעת שלרווקה בגילך נדמה לפעמים שאין דבר רע וקשה יותר מהלבד. אבל בין השורות בסיפור שלך, הבנתי שאת כנראה לא לבד, ושקיימים בחייך אנשים טובים, שראו את המילכוד הנורא אליו את נכנסת, ועצרו אותך. לאנשים אלה, שראו והתריעו, את חייבת הרבה תודה. חייך לא נהרסו. לתפיסתי הם ניצלו בגדול. כדי לנסות ולהבין מדוע הבאת את עצמך למצב של ביטול עצמי כה מסוכן, וכדי להבטיח שזה לא יקרה שוב, תוכלי לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי, בו תוכלי לשקם את תפיסותייך ביחס לעצמך, ולצמוח מתוך החוויה הקשה שעברת. בהצלחה רבה ליאת