בעיתית

שלום רב בת 58 נשואה וסבתא לנכדים.סובלת מידי פעם ממשברים נפשיים, ממצבי רוח,חוסר שימחה,לחץ בלב.טיפוס לחוץ ומתוח.קשה לי במיוחד לבטא רגשות כלפי בני משפחתי לנשק לחבק וזה גורם לי להרגיש נורא ואיום ואף למצב נפשי לא טוב למרות שאני רוצה לעשות זאת זה לא יוצא ממני אני חשה שזה יוצר ריחוק ממני.גם כשאני שמיחה מדברים/אירועים שקשורים לקרובי אני חשה כי ההתרגשות לא יוצאת עמוק מליבי למרות שאני כן מסוגלת להפגין הרבה שמחה פירגון וגאוה מהדברים אבל רגש לא.אני לא טיפוס קנאי .אם אני מנסה לנתח אני קושרת זאת בילדות שלי -אמא שמטופלת בתינוקות מעבירה אותי בגיל 4 בערך כבת בכורה, לסבתי שגרה בסמוך לגדל אותי והיא עצמה עסוקה בגידול איחיי ולא לוקחת כל חלק בגידולי שלי ואני לא זוכרת אף פעםחיבוק או נשיקה מאמא(עד היום הזה אפילו).אני גודלת ונמצאת עם סבתי עד ליום מותה ואני אז חיילת צעירה שמלאו לה 18ומיד אחרי הצבא אני נישאת כך שאף פעם לא הרגשתי למעשה אהבת אם. אני מאד רוצה לנסות לצאת כמה שאפשר כי אני סובלת,האם טיפול תרופתי יכול לעזור.אנא התיחסותך,תודה מקרב לב

ערב טוב לך, לפני שרצים לטיפול תרופתי, דווקא במקרה שלך נדמה לי שטיפול שיחתי יכול להועיל מאד. מחקרים מלמדים כי דפוס ההתקשרות הראשוני בין האם לתינוק, מכתיב במידה רבה את דפוס הקשרים הבינאישיים שיהיו לילד בעתיד. אם ההתקשרות (בינך לבין אמא) הייתה לא בטוחה, יש לכך השלכות אפשריות גם על דפוסי ההורות שלך וגם על ההתנהלות הבינאישית שלך בכלל. מי שנפגע מאד בילדותו, נחשף להורות קרירה ולהתקשרות לא בטוחה, נוטה להתכחש לצרכי התלות והקרבה הקיימים בו, ומשטיח רגשות כואבים כדי למזער את השפעתם. כך, למרות שאת מאד אוהבת את ילדייך, את בוחרת להימנע ממגע קרוב וקרבה פיזית, ולו כדי לא להיפגע מההתרחקות הבלתי נמנעת. הלוואי שתוכלי למצוא עבור עצמך טיפול טוב, ולהתנסות - לראשונה ודווקא כאדם בוגר - בקשר קרוב ואינטימי. יש לי הרגשה שאת יכולה להפיק ממנו תועלת רבה מאד. בהצלחה ליאת