ילדה בת 6

שלום רב יש לי ילדה בת 6 שעלתה השנה לכיתה א'. היא ילדה מאוד רגישה, חמה, מאוד ערנית לקורה סביבה וכן ילדה דרמתית. (לוקחת קשה דברים). בגיל קטן חוותה הרבה דברים שקשורים למוות, כשהיתה בת 3 מתה סבתה ממחלה, אשר היה להן קשר הדוק ויומיומי (סבתא אחת בכלל לא הכירה) והדבר השפיע עליה רבות, לאחר שנה וחצי מת הכלב שלנו שהיתה קשורה אליו, ולפני חודשיים מתה סבתא-רבא שלה, הסבתא האחרונה שהיתה לה והחשיבה אותה כסבתא לכל דבר. (אף עשתה בילבול לפעמים בינה לבין הסבתא שמתה בגיל 3). הילדה מתעסקת רבות בנושא המוות, התחילה בסביבות גיל 3 וכל פעם שקורה משהו היא שוב מקשרת הכל למוות. את העליה לכיתה א' והכניסה לבית הספר היא לא קיבלה טוב ועדיין לא הסתגלה, כל בוקר בוכה שלא רוצה שנלך ומאז תחילת הלימודים היא מדברת כל הזמן על מוות, מתי היא תמות וכו', דבר שמלווה תמיד גם בבכי היסטרי. למשל היום, לאחר חופש של 3 ימים מהבי"ס היא שוב שאלה אתמול בערב מתי היא תמות והתחילה לבכות מזה וקשה מאוד להרגיע אותה. בעוד כשבוע תהיה לה חופשה של שבוע מהלימודים (סוכות) ואז אני בכלל לא יודעת מה יהיה. שאלתי היא : 1. איך מתמודדים עם המצב? 2. מה עושים עם הפחד שלה מדברים חדשים? מסגרות חדשות? (עקב כך גם פיתחה חרדת נטישה קלה ממני ומבעלי) ושינויים? (נולד לה אח לפני חצי שנה ומאז גם מאוד קשה איתה. 3. מה עושים עם כל השאלות שלה והבכי הרב לגבי מוות ? (השאלה העיקרית כרגע!!!) 4. אני מאוד מקווה שאני שואלת במקום הנכון, אם לא - אנא הפנו אותי למקום בו כן יוכלו לעזור לי, אני ממש נואשת ומפחדת שהילדה תישא על כתפיה דברים כאלה. בסך הכל היא מקבלת המון תשומת לב, המון אהבה, חום וכיף. תודה מראש וסליחה על אורך השאלה, שולה

שלום שולה, התייחסותם של ילדינו לנושא המוות צבועה, פעמים רבות, באופן בו אנו - כהורים - רואים אותו ומתייחסים אליו. בתרבויות בהן המוות נתפס כחלק בלתי נפרד מהחיים, התגובה הרגשית למוות מתונה יותר. בתך נחשפה בשנים האחרונות לשלושה מקרי מוות של דמויות קרובות, ויש להניח שהם הותירו בה סוג של חלל. אל תוך החלל הזה יש לכוון את מאמצי ההסברה וההרגעה שלנו. ראשית, כדאי להודות, המחשבה על המוות אכן מעוררת חרדה גם אצל המבוגרים. תחושת חוסר השליטה וחוסר הוודאות מול העובדה שיום אחד נפסיק להתקיים משאירה גם אנשים מבוגרים נבוכים וחסרי אונים. כדי לשמור על ילדינו מפני החוויה הזו, אנו נוטים להימנע מלשוחח עמם על המוות, ומעדיפים להחליף נושא או לבלף בכל פעם שהנושא עולה. אבל החלל הזה שנפער אצל ילד שחווה מוות, ממשיך להישאר שם, מעין חור שחור שמבקש תשובה ולא מקבל. כאשר לא ניתנות תשובות, ילדים נוטים לברוא מדמיונם תסריטים שונים ומשונים. לפעמים, אמירות שהורים אומרים לילדיהם בנושא מתוך כוונה להרגיעם (סיפורי עלייה לשמיים, גן עדן או גלגולי נשמות), עוברים בראשו של הילד טרנספורמציות משונות, והופכים לרעיונות מעוררי חרדה. לכן, עם כל האי-נוחות הכרוכה בדבר, יש לשוחח עם הילד על נושא המוות באופן הענייני והכן שרק אפשר, כאשר התכנים יותאמו לרמת ההבנה שלו. במקרה שלכם, אפשר לומר שאנשים מבוגרים (או זקנים) מתים בסופו של דבר, בדר"כ ממחלה קשה או מזקנה. כאשר אדם מת, אנו נפרדים ממנו, ולא נוכל לראותו יותר אף פעם. זה מאד עצוב, אבל מי שמת לא סובל ולא כואב לו שום דבר. יש לאפשר לילד לבכות ולהתאבל, אפשר לחשוף אותו גם לבכי ולאבל של המבוגרים. אישית, אני גם בעד ביקור בבית הקברות (מוטב לשאול קודם את הילד אם הוא רוצה), בו יוכל הילד ללמוד על כך שהמתים נטמנים באדמה, לראות את המצבה, לעזור להשקות את הצמחים שעל המצבה או לנקות את האותיות החקוקות באבן. חשוב לשוב ולהזכיר את המתים בהקשרים נחמדים של זיכרונות מהתקופה בה חיו, אהבו ונאהבו. דיבור על נשמות הוא מופשט מדי עבור ילדים. היכרתי ילד בן חמש שלא ישן בלילות שנה שלמה לאחר מות סבו, רק בגלל שנאמר לו שרוחו של סבא ממשיכה להימצא בבית. מוטב להדגיש את סופיותו של המוות ואת כוחם של החיים הנמשכים לאחריו. מול פחדי הפרידה תוכלו לומר שאתם הורים צעירים ובריאים, ושאין כל סיבה לחשוש לגורלכם. מול פחדי המוות שלה, תוכלו לומר ש"נכון, אנחנו מבינים שזה מפחיד אותך, אבל ילדים אינם מתים כמעט אף פעם, ויש לך עוד המון שנים לחיות". חשוב לאפשר חוויה כלשהי של שליטה במה שכן אפשר. כלומר: אין לנו יכולת לדעת מתי וממה נמות, אבל יש לנו יכולת טובה לשלוט בתזונה שלנו, באיכות החיים שלנו (מה נאכל, מה נלבש, עם מי נשחק, עם מי נהיה ברוגז, מה נלמד, במה נעבוד, עם מי נתחתן, איפה נגור, וכו' וכו'). יש כמה ספרים טובים שעוסקים בנושא המוות. אני אוהבת במיוחד את "סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל המכוון לילדים. בספרם של עמירם רביב ועדנה כצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו" (המכוון להורים) יש פרק העוסק בנושא המוות במשפחה. מומלץ מאד. וכמובן, במידה ואתם מרגישים שהמצב ממשיך להחמיר, יש להתייעץ עם פסיכולוג ילדים להדרכה נוספת. בברכה ליאת

ליאת שלום רב! תודה רבה על תשובתך המהירה והמפורטת. רציתי לדעת האם לדעתך ההתעסקות במוות מתקשרת כרגע לקשיי ההסתגלות בבית הספר ואיך אני יכולה להקל עליה את המעבר למסגרת החדשה. (עדיין, לאחר חודש מפתיחת שנת הלימודים, הילדה בוכה כל בוקר ורק כאשר המורה מגיעה או כאשר היא נשארת עם מורה תורנית בבקרים, מוכנה לעזוב אותנו בלי בכי). אודה על תשובה, שולה