קשה לי

קשה לי עם הדברים שצפים בי עכשיו. לא משהו מוגדר שאני יכולה לשים עליו את האצבע. זכרונות מדברים שקשורים לילדות. אלי, להורים. קשה לי לכעוס עליהם. מעדיפה לכעוס על עצמי. מרגישה עלבון. שככה היה. שאני נכנעתי. שלא הצלחתי להתגבר. שאולי לא ממש התבגרתי. כועסת על עצמי על המחירים שאני משלמת. מתחילה להבין שאני משלמת מחירים. לא מצליחה להרגיש שזו לא אשמתי. כועסת על עצמי שנפגעתי. שאני עדיין נפגעת. ילדה טובה מבית טוב. שום טראומה. שום דבר שנראה לעין. לא אלימות בטח שלא התעללות. הורים בסדר. לא מושלמים אבל בסדר. הפסיכולוגית שלי אומרת לי מילים עלי על ההורים שלי על ההתנהגות שלי. ואני מבינה את המילים ולא מצליחה להרגיש אותן. בכל פעם שהיא אומרת את זה אני מרגישה שאני לא בסדר. שזו אני שלא בסדר. יודעת שהיא בעדי ואני לא מצליחה שלא לשמוע נימה של האשמה כלפי. קול שאומר לי שאני חלשה, שאני טיפשה. קול שמאשים - איך יצאתי ככה למרות שהשקיעו בי כל כך הרבה, למרות שהיו איתי בסדר. קול שאומר - איך לא התחסנת, למה את לא יודעת לדבר, למה את לא מצליחה להרגיש, למה את מסתירה את מה שאת מרגישה.איך את יכולה להאשים את ההורים שלך שהיו טובים אליך. מה יכולת לבקש לעצמך יותר?? קול שאומר שאני רעה.קול שאומר שהיא לא מבינה. שקל לה להאשים - היא לא מכירה. היא רואה רק תמונה חלקית... והקול הזה לא יוצא החוצה. מכה מבפנים, משתולל אחרי פגישות עם הפסיכולוגית. קול שגורם לי לרצות לזחול לפינה ולא להיות יותר. לא רוצה להשתיק את הקול הזה. רוצה שהיא תפסיק להגיד....

דורית יקרה, כתבת באורח כה בהיר ונוגע ללב, עד שממש מתחשק לי לבקש ממך להביא את זה אליה, שתקרא, שתדע... כאבים ועלבונות, קנאה ושנאה, אכזבה וייאוש אינם מתרחשים רק בבתים "קשים" שהתחוללה בהם טראומה נוראה. הרבה פעמים הכאב נמצא ביומיום הקטן, ביחסים הלכאורה תקינים, בפספוסים בתום לב... אני מקווה שבהדרגה תהיה לך יותר ויותר זכות פנימית לראות את זה, ולספר לה על כך. אני אשמח מאוד אם תספרי לנו עוד, אורנה