בדידות

שלום, מאז שעזבתי את הבית של הורי לפני שנתיים התחלתי לאכול יותר. אני מוצאת את עצמי מתעסקת באוכל רוב שעות היממה, מבשלת, מתכננת, מחכה לתחושת רעב. שמתי לב שהצורך באוכל מגיע יחד עם תחושת בדידות, אני מתעסקת באוכל בעיקר כשאני לבד. לא משנה עד כמה אני אמלא את חיי, בעבודה, בלימודים, בבילויים, תמיד יש את הרגעים האלו של הבדידות, הריקנות, ואז ישר רצים למקרר. תחושת הבדידות כל כך עמוקה ואני לא יודעת איך לפתור אותה - הרי תמיד יש רגעים של לבד, אני לא יכולה לגור עם הורי לנצח. זו בעיה אחת. הבעיה השניה היא כשמתחילים להשמין, אז מתלווה לאכילה המוגברת גם כעס, ועוד מעגל נפתח. מנסים לעשות יותר ספורט, לעשות דיאטה, אבל אי אפשר לשלוט בפה. נסיתי אפילו להקיא כמה פעמים אבל הבנתי שזה רק מגביר את בולמוסי האכילה. מנסים למנוע מהגוף משהו שהוא צריך, מתחילים להתבלבל בין רעב אמיתי לרעב מדומה, העיסוק רק הולך וגובר. אני לא יודעת איך לשבור את ההתנייה הזו בין עצב לאוכל. אני לא יודעת אם הבעיה היא בתחושת העצב שנובע מהבדידות (אפשר לפתור אותה בכלל?) או באכילה המוגברת שנובעת ממנה או בכעס שנובע מהאכילה המוגברת... איך שוברים את המעגל? הייתי כבר אצל פסיכולוגית אבל לא הצלחנו לשנות את הדפוס - אפשר בכלל לשנות דפוס כזה?

ערב טוב, אחד המאפיינים של הפרעות האכילה הוא, כפי שציינת, הקשר בין אכילה למצב רגשי. האוכל הופך אמצעי מנחם מול תחושת הבדידות, ואז - במעגליות אכזרית - העלייה במשקל מגבירה את תחושת הדחייה העצמית, הבדידות והעצב, המבקשים נחמה באוכל נוסף. מסתבר שאפשר לשבור את המעגל הזה, וכדאי מאד לעשות זאת במסגרת מרפאה להפרעות אכילה (יש כאלה היום ברוב קופות החולים), הנותנת מענה לכל ההיבטים של ההפרעה ע"י צוות רב-מקצועי מיומן. לא ציינת כמה זמן היית בטיפול, אבל חשוב לזכור ש"להיות אצל פסיכולוגית" לא בהכרח פירושו "טיפול". בהפרעות עקשניות כמו הפרעות אכילה נדרש תהליך ממושך ועקבי. בהצלחה ושנה טובה ליאת