ליאת שנה טובה

הי ליאת, מה שלומך? מקווה שאת לא עמוסה מדי בנושאי אירוח שונים לקראת החגים. אני רוצה לברך אותך לקראת השנה החדשה ולהגיד לך שוב עד כמה תגובותייך מלאות רגש, התחשבות. לא פעם את מפתיעה אותי בכמה את רואה את כל הזוויות של השאלות וכמה ההתייחסויות שלך רגישות ונוגעות... אני מאחלת לך שנת אושר, שלווה, הרבה הצלחה בעמלך וכמובן הנאה ובריאות כמובן. ולשאלתי: הייתי רוצה אם תוכלי למקד לי קצת את נושא ה"קורבנות", משמע- אדם שמרגיש קורבן האם בהכרח הוא מודע לכך? האם ההתנהגויות שלו תיהיינה תבוסתניות בהכרח (לא עובד, למשל, נכשל..) האם באדם יכולים להיות חלקים קורבנים בתחומים מסויימים ובאחרים לא? האם תחושת ערך עצמי ירודה, נחיתות בהכרח באם ממקום של קורבנות? ואם תוכלי עוד קצת להרחיב לי את זה... כמובן שהשאלה נובעת מתוך עצמי, אני תוהה היום על המקום הקורבני שלי ואיך אני יוצאת ממנו... היתה לי התנסות מאד מאד מאד לא טובה, משהי שבטחתי בה בעבודה וסיפרתי לה על עצמי ועברי (לכי תדעי למה..) התגובה שלה היתה מאד קשה, מאד דוחה , היא ממש נבהלה ממני אבל מעל לכל הפכה להיות ר ע ה , היא הייתה רעה אלי בכל תחום וניסתה לגרום לי להכשל בכל כך הרבה דברים שעשיתי.... היום למזלי אני כבר לא עובדת איתה ודברים רגועים כך בתוכי, אבל אני לא מפסיקה לחשוב למה הוצאתי ממנה כל כך הרבה רוע, מה היה לא בסדר באמון שנתתי בה ואיך זה חזר עלי הפוך על הפוך..זה מקום לא פתור אצלי אבל אני יודעת שמרגע שסיפרתי לה הפכתי להרגיש קורבן כל הזמן בנוכחותה, הייתי חסרת אונים, לא יכלתי לתפקד אפילו בדברים הטובים ביותר שאני עושה, מולה הייתי מרגישה "אפס"... טוב, למדתי, לא כולם יכולים לקבל דברים, ולא לספר לכל אחד, הבעיה אצלי שאני הופכת להיות בקיצוניות השניה ... בטיפול אני בתקופה לא קלה, רגע אני רוצה לעזוב את הטיפול, רגע אני אוהבת אותה ורוצה להשאר איתה.. נתתי לה מתנה, אחרי הרבה זמן שחשבתי על זה אך לא העזתי, אני פשוט כל כך אוהבת אותה ורציתי לפנק אותה, אני חושבת שהיא הייתה נבוכה מעט או אולי כעסה, לא דיברנו על זה, הנחתי את המתנה על השולחן ולא מסרתי לה לידיים , אולי לא היייתי בסדר, לא יודעת.. מה שקרה לי בדרך חזרה הביתה בכיתי כל כך, פתאום התחלתי להבין את הקשר, את הגבול בינינו (כך שמבחינתי כל ההתנסות הזאת חיובית כי עד עכשיו לא יכלתי להגדיר ולראות אותה ואותי ולהבין את הקשר, ופתאם בתוכי נוצר אותו הגבול, בכיתי נורא מתוך ההבנה שאני רוצה כל כך הרבה דברים שהיא לעולם לא תוכל לתת לי, שזה שייך לזמנים אחרים ואתה יש לי לזמן שבו אצטרך, ורק "בתפקיד".. אני לא יודעת אם הצלחתי להבהיר לך , אבל כל היום אתמול בכיתי , שעות, זה שאני בוכה זה גם נושא די חדש ולא רגיל אצלי, אז מבחינתי זה בסדר... ועכשיו אני לא רוצה ללכת בשבוע הבא, אבל אצלי זה תמיד ככה... זהו, אשמח לקבל ממך כמה מילים בנוגע למה שכתבתי , משהו שאולי יביהיר לי יותר ואבין יותר טוב את התמונה תודה מראש שתיהיה לך אחלה שנה ניבה

ניבה יקרה, הבאת לכאן כמה נושאים כבדי-משקל, עליהם באמת כדאי ונכון יותר לדבר בטיפול. ובכל זאת, אנסה לתת מעט ממחשבותי. בעניין ה"גישה הקורבנית", נדמה לי שמדובר פחות בהתנהגות גלויה, ויותר בעמדה פנימית, מסגרת רעיונית-חווייתית באמצעותה אדם חווה או מפרש אירועים והתנהגויות של עצמו או של הזולת. העמדה הקורבנית יכולה להיות בעייתית כאשר אדם בונה לעצמו רציונל פרטי ופועל לאורו, לא תמיד באופן תואם למה שחווים או מרגישים האחרים בסביבתו. כך, למשל, אדם יכול לעשות לעצמו הנחות, מתוך תחושה פנימית ש"אם סבלתי - אז מגיע לי" או "אם סבלתי - אז האחרים צריכים כל הזמן להתחשב בי". רציונל כזה - גם אם יש בו היגיון פנימי עמוק מבחינת הקורבן - אינו בהכרח מקדם אותו להגשמת מטרותיו האמיתיות בחיים, ובוודאי שאינו תמיד נוח לסובבים (בעיקר כשהאחרונים אינם מי שהתעללו בו). לא ברור לי לגמרי מה קרה לך עם החברה ההיא, בעבודה. יכול להיות שהסיפור שלך פגש אותה במקום קשה משל עצמה, אולי אפילו הדליק איזו חרדה עמומה שהייתה שם קודם. לכי תדעי. (זו דוגמא טובה לכל המקטרגים על הפסיכולוגים, האומרים "למה לשלם לפסיכולוג, יש לי חברים"). איכשהו, מה שקרה לך אצל הפסיכולוגית נשמע דומה. גם כאן הפקדת בידיה משהו מאד מאד שלך, ממך, ולהרגשתך - מתנתך נדחתה או עוררה כעס. האם יש אפשרות שאת מפרשת את התנהגותה לאורו של אותו היגיון פרטי ישן, בו לא רואים אותך כמו שהתכוונת? בו כועסים עליך דווקא כשהכי לא מגיע לך? אולי הגבול הזה שזיהית פתאום, ואשר גרם לך לבכי גדול כל כך, מבשר גם את ההבנה הבוגרת שאתן שני בני אדם שונים, שחושבים ומרגישים אחרת? שאולי בכלל היא לא *באמת* כעסה, אלא רק הייתה נבוכה, נרגשת או מופתעת? אני מודה לך, ניבה, על דברייך היפים בראשית פנייתך, ומאחלת גם לך (עוד לפני ה"שנה טובה" הרשמית) איחולים לחג שמח ונעים. שלך ליאת