קושי להיפרד

שלום ליאת יש לי אחיין בן שנתיים ו-8 חודשים ,קשה לו מאוד להיפרד מהסבא/סבתא והדודות (מצד אחד בלבד, לצד השני הוא לא קשור). לדוגמא - כשאנחנו באים לבקר בביתו, כאשר מישהו רוצה ללכת, הוא הולך אחריו, לא נותן לו לצאת מהדלת, מחזיק אותו ביד וכו'. ואם הולכים ואומרים שלום נבוא מחר , לך להגיד שלום מהמרפסת או משהו כזה, הוא פוצח בבכי היסטרי. חשוב להדגיש שבמקרה שרק אחד הולך, איכשהו מצליחים בסוף להסיח את דעתו, אבל אי אפשר ללכת כולם. אחד לפחות חייב להישאר ולהרדים אותו, ורק לאחר מכן ללכת. כך גם כשהוא בא לבקר אצלינו, הוא דורש שאחת הדודות (מישהי מסויימת, ואם היא איננה אז יש תחליף....) תבוא איתו להקריא לו סיפור ולהרדים אותו, ורק לאחר מכן היא יכולה ללכת. ניסינו להסביר לו שהדודה חייבת ללכת לישון , להבטיח שהיא תבוא מחר, אבל שום דבר לא עוזר, הוא בוכה בכי מאוד היסטרי, ונדבק לגוף. הקושי להיפרד יכול להתבטא גם כשנוסעים איתו באוטו ומישהו יורד, הוא בוכה , אבל אז זה יותר קל יחסית, הוא בוכה ואחר כך נרגע. ברור לי כי העובדה שנשארים מתוך רחמנות שהילד יבכה (הוא ממש נהיה עצוב) מחזקת את ההתנהגות שלו. אבל קשה לנו מאוד לשמוע את הבכי, חוץ מזה שהאוירה בבית שלו מתוחה, לאחרונה נגמל מחיתול אך לא לגמרי, ואנחנו לא רוצים להוסיף. הוא ילד שובב,שעושה הרבה דווקא (רואים שהוא מבין שאסור לשבור או לזרוק), הוא זורק ושובר חפצים (כשהוא מובך אבל לא רק) אם הוא נוגע בחשמל ואומרים אסור, הוא בכוונה ממשיך .... אביו אומר לו שהוא סופר עד שלוש ואם לא יפסיק יכנס לעונש.לפעמים זה עוזר ולפעמים לא. יוצא שכועסים עליו יותר מדי, (מצד שני אנחנו גם יודעים להחמיא על מעשים טובים) ואני קצת חוששת שזה יזיק לו . שאלתי היא, מה אפשר להמליץ להורים , אני מקווה שהם ישתכנעו לגשת ליעוץ אבל, בינתיים.... וכן איך אנחנו צריכים להגיב במקרה כזה ???? המצב הזה מקשה על כולם. תודה רבה !

שלום קרן, קצת קשה לתת עצות מרחוק, מבלי להכיר היטב את המערך המשפחתי שלכם. רמזת במשפט אחד קטן שהאווירה בביתו של הילד מתוחה, ויכול מאד להיות שהנוכחות שלכם מהווה סוג של בולם זעזועים. מאד יתכן שכאשר אחרון האורחים הולך, האווירה בבית נעכרת, הטונים צורמים יותר, והילד הופך חרד ומתוח. במידה ומשהו בהשערה זו נשמע לך רלוונטי, כדאי מאד להמליץ להורים לרכך את ההתנהלות שלהם מול הילד, ולחסוך ממנו חילופי דברים קשים או ויכוחים שעלולים לעורר בו דאגה או אי שקט. בנוסף, כדאי להימנע בגיל כזה מענישה שרירותית. כשילד ניגש לחשמל לא סופרים עד שלוש, אלא קמים אליו, עוצרים אותו בתקיפות, ואומרים בשקט: אסור! על פעולה זו חוזרים בכל פעם שהיא מתרחשת, בלי להתעצל. הורים ש"סופרים עד שלוש" בדר"כ מזמינים את הילדים (מבלי להתכוון) לדו-קרב של סבלנות, אשר בו תמיד מנצחים הילדים. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה שתוכל, ללא ספק, לסייע לשינוי בהתנהגותו של הילד. בברכה ליאת