בבקשה, משהו מדאיג ודחוף

שלום רב, לי ( האבא בן 32) ולאשתי (בת 27) שלושה ילדים: הבכור הוא בן 5, הילדה השניה בת 3, והתינוק הקטן בן 6 חודשים. כל ילדי בריאים. הבעיה היא עם הילד הבכור, והיא התחילה לפני כשנתיים, מאז שהתחיל ללכת לגן. הוא כל הזמן מביע שנאה כלפי גן הילדים ( מאז ועד עכשיו), הוא מצהיר כל הזמן שהוא אוהב את הצבע השחור, והוא משתמש בו לעיתים קרובות בצביעת כל מיני ציורים. הילד מסרב ללכת לישון, וטוען כל הזמן שהוא אוהב את הלילה ושונא את היום! ( אולי מפני שביום הולכים לגן), הוא אוהב דינוזאורים, והוא פורץ בבכי מר כשאומרים לו שאין עוד דינוזאורים. הילד לא מפסיק לשאול שאלות פילוסופיות סביב נושא המוות, כגון: מה יקרה לאדם אחרי מותו, מתי אני אמות, האם ניתן לטפל באדם מת ולהחזירו לחיים, איך הדם יוצא מהגוף בזמן שחיטת חיות, וכו,. הילד מסרב לשחק עם ילדים אחרים, ואפילו הוא מוותר לגמרי על המשחק אם הוא רואה שיש עוד ילדים אחרים שמשתמשים בו ( בגנים ציבוריים ומתקני ילדים). אני מרגיש את הדיכאון בעיני הילד כל הזמן! הוא הולך לגן בצרחות ודמעות ( עד היום)! ומייד עם חזרתו הוא מתחיל לשחק במחשב עד הלילה. הוא אפילו לא מבקש אוכל, ואנחנו נאלצים להאכיל אותו בכוח לפעמים. - האם תופעה זו מוכרת לך? - מה אתה מציע לעשות במישור המשפחתי? אני מודה לך מראש על התיחסותך!

שלום לאב המודאג, הדאגה העמוקה המשתמעת היטב מדבריך מוסיפה נופך מעט דרמטי לתופעות התפתחותיות נורמליות למדי. אנסה לענות לפי הסדר. הילד שלך, שהוא רק בן 5, כבר אח לשני ילדים נוספים. בהחלט יתכן שכשיצא לגן לראשונה, סביב גיל שלוש, הוא היה בעיצומו של משבר קנאה נורמטיבי באחותו התינוקת, שגזלה את עיקר משאבי תשומת הלב והכוחות. בהנחה שהגן שבחרתם לו הוא טוב, ולא נעשים בו פשעים חמורים נגד האנושות, אין סיבה שילד לא יסתגל במשך שנתיים שלמות לרעיון הפרידה. אם הדבר כן קורה, יש לבחון מה קורה בבית. כלומר - לבדוק מהי עמדתכם כלפי הגן וכלפי הפרידה. האם יש אשמה סמויה כלפי הילד ותחושה (לא מודעת או מודעת חלקית) של נטישה גם אצלכם. ילדים מצליחים לקלוט מסרים סמויים מעין אלה בהצלחה יואת דופן. יתכן שהילד חש ברגשי האשמה שלכם או בדאגה שלכם, ופונה להתנהגות מקצינה כדי לזכות כך במירב הפוקוס. אין צורך להתרשם מאד מציור בצבע השחור. ילדים רבים אוהבים את הנחרצות והעוצמה של הצבע השחור, ואין בכך כדי להעיד בהכרח על דיכאון או על בעייה רגשית. ברוב המקרים, הם חשים את הרגישות של המבוגרים בנושא, ולומדים שיש כאן נכס אמיתי המזכה אותם בהתעניינות מיוחדת. עזבו את זה. העיסוק במוות, גם הוא נורמטיבי וטבעי, ועלינו - כהורים - לספק את התשובות המרגיעות והמנחמות, מבלי להוליך שולל או לשקר. הייתי מוותרת על תיאורים פלסטיים של שחיטת חיות (מאיפה הוא שמע על זה, אלוהים?!), שכן הללו יוצרים זעזוע וכאב גם אצל אנשים מבוגרים. כמו שזה נשמע כרגע, הילד אכן נתון בסוג של חרדה, ויתכן שההתחברות לעוצמתם של דינוזאורים ידידותיים דווקא מסייעת. ברגע שאנו חוזרים ומזכירים לו שאין דינוזאורים, החרדה גדלה אף יותר, שכן במחשבה הילדית "אם הדינוזאור העצום והחזק הוכנע ע"י המוות, באמת אין תקווה". כרגע, לא הייתי ממהרת לשמוט לו את הפנטזיה, ומאפשרת לו, כילד כה צעיר, להיעזר במה שעושה לו טוב ונותן לו תחושת ביטחון. אני ממליצה לכם, כהורים, לפנות לפסיכולוג ילדים לשתיים שלוש שיחות הדרכה, בהן תוכלו לקבל כלים להתמודדות בריאה עם החרדה הטבעית של הילד, ולא להיבהל ממנה בעצמכם. ובינתיים - הקפידו על גבולות!. ילד שנמצא כל היום על המחשב יכול להיות סידור די נוח עבור הורים עסוקים. בדקו אם אין משהו בנסיבות חייכם שמעודד זאת. אל תרשו לו לדלג על ארוחות ועל שעת השכבה. ההתעקשות שלכם על סדר יום מוכיחה לו את דאגתכם ואהבתכם. ילדים בכלל, וילדים חרדים בפרט, צריכים הורים יציבים, חזקים וסמכותיים. בהצלחה ליאת