בדידות מזהרת

שלום. ראשית רציתי להודות על הזמן והמחשבה שאת מקדישה לי ולפונים בכלל.בעייתי בכלליות היא חרדות ולעיתים דיכאון.יש דברים שאני עושה למרות שאני לא אוהבת או מסכימה בגלל לחץ חברתי או משפחתי,כי אני לא מוצאת בי את הכוח לומר ככה אני קבלו אותי.ואם אני רואה קבוצה של משוחחים אני מתעלמת,מחוסר ביטחון ומפחד.אי לכך החברה מסתכלת עלי בתור סנובית קרה ומתנשאת,אני מאד אחת שאוהבת לחשוב,על מהות החיים,תכליתינו,ואנשים אומרים עזבי יאללה בואי נהנה מהחיים בסבבה,ואי לכך אני מאד מאד בודדה.!!!והבעיה שלי היא שבטיפול הפסיכולוגי שאני נמצאת מאד קשה לי לדבר כי אני מאמינה שמי שלא חווה בדידות או השפלות חברתיות שסבלתי מהם יתקשה להבין ולעזור.והיום יש לי מסכה של אחת חזקה כי לפני אף אחד לא נחשפתי בחולשותי,ואני מתה מפחד שזה יקרה ואשבר לרסיסים.אפילו בעלי לא מבין מה אני לוקחת ללב ומה טיפול יכול להועיל,מהי מטרתו? תודה מראש.

הילה יקרה, כאשר אנו נאלצים להתנהג לאורך זמן בהתאם לציפיות ולרצונות של הזולת, נוצר ריחוק או ניכור מחלקים מרכזיים בתוכנו, לפעמים עד כדי תחושה של "הלכתי לעצמי לאיבוד". לפעמים כדאי מאד לנסות ולהקשיב ל"סימפטום" ממנו אנו כה סובלים, ולשער השערות לגבי מה שהוא עשוי לייצג. החרדה, חוסר הביטחון וההימנעות החברתית שלך יכולים להיות באופן פרדוקסלי מה ששומר עליך מהיבלעות והתבטלות בפני האחרים. נדמה לי שבטיפול תוכלי להצמיח בתוכך את אותו מרחב קיום ישן-חדש (יהיו מי שיקראו לו 'עצמי'), שיהיה נוכ?ח? יותר, שיוכל לעמוד איתן מול תביעות חיצוניות או פנימיות בדרכים מסתגלות יותר. זהו תהליך ארוך ומתיש, אבל משתלם מאד. ואל תפחדי. לא כל כך מהר נשברים לרסיסים. יש לא מעט אנשים - אפילו כאן בפורום - שיוכלו להעיד עד כמה משחררת הידיעה שאפשר להיחשף בחולשתנו ולהישאר בחיים. חזקי ואמצי ליאת