מסעות לפולין וגיל ההתבגרות

כידוע בכיתות יא יוצאים ילדי התיכון ל"מסע לפולין" בעקבות לימוד נושא השואה. ברצוני לדעת האם קיימים מחקרים או כתבות העוסקות בהשפעה הנפשית של המסע על בני הנוער? כמו כן הייתי מעוניינת לשמוע את דעתך- האם גיל ההתבגרות הוא הגיל המתאים לקיים מסע שכזה? אילו השפעות נפשיות יכולות להיות בעקבותיו?

אני סתם יענה לך מניסיוני האישי...הייתי במסע לפולין...זו חוויה יוצאת מן הכלל...רק כשאתה שם... אתה מנסה לקלוט ומתחיל להאמין שהשואה בכלל קרתה...ולא קולטים את כל מה שקר,או שאתה שם בכלל...זה נקלט רק יותר מאוחר...,ויש כאלה שהמסע הזה נוגע בהם יותר עמוק, ויש כאלה שפחות.... ולדעתי זה הכי נכון לעשות את המסע הזה בכיתה י"א ולא יותר מאוחר כי זו חוויה שונה לגמרי אני מניחה ופחות כייפית...כי עם הבית ספר זה הופך ליהיות חוויה שבחלקה מצחיקה(עם כל החברה מהשיכבה),ובחלקה עצובה(עם החברים הקרובים שלך). אני למשל מאוד נהנתי עם השיכבה והכיתה שלי...מלא מהשיכבה שלי הלכו והיה ממש כייף וגם קצת עצוב...כולם בוכים יחד וכולם צוחקים יחד... מעיין

אני בטוחה בחשיבות המסע וברושם העמוק שהוא מותיר אצל המבקרים, אולם חשוב לי להבין מבחינה פסיכולוגית האם ייתכן כי גיל ההתבגרות המלווה גם כך בחיפושים עצמיים, ובשאלות פנימיות רבות הוא הגיל המתאים למסע זה- הייתי מעוניינת בקריאת חומר בנושא (או אפילו נושא דומה המסביר על אופיו של גיל ההתבגרות בהקשרים דומים של חוויות רגשיות קשות..)

שלום גלית, לצערי, לא הצלחתי למצוא עבורך מחקרים בנושא ההשפעות הנפשיות של המסע לפולין על בני הנוער (בחיי שחיפשתי). מאחר שיש לי היכרות אישית עם גורם במשרד החינוך שעסק בנושא, אנסה לברר עבורך במהלך השבוע הקרוב אם נעשו מחקרים כאלה. ובינתיים, מחשבות שלי, גם מניסיון. המסע לפולין (ובמיוחד "מצעד החיים" או דומיו) הם תשובתו של העם היהודי לצעדת המוות הגדולה, כאלו אמרנו "הננו כאן!". יש לא מעט ביקורת כלפי פרוייקט מצעד החיים, שעיקרה מתמקדת בהיבטים המליטנטיים של הנוכחות הישראלית הגאה. ביקורת נוספת נשמעת כלפי העובדה שמשלחות הנוער (מתוך ניסיון לשמור על איזון נפשי) מבלות חלק משמעותי מזמן המסע בבילויים בבתי קפה, מרכזי קניות, השתוללויות בבתי המלון וכד', המבזות, לכאורה, את מטרתו המקורית של המסע. מהיכרות קרובה מאד, לפחות עם שתי משלחות שיצאו בשנים האחרונות, אוכל לומר שהתרשמתי מאד מההכנה הרצינית והמעמיקה הנעשית עם קבוצת בני הנוער עוד טרם נסיעתם. הם לומדים את הנושא ברצינות, שומעים הרצאות וחוויות של ניצולים, נוסעים ל"יד ושם" ולמוזיאון בלוחמי הגיטאות, ופוגשים את הנושא להיכרות אינטימית עוד בבית. המסע הוא אכן שיאו של המפגש עם הפרק המכאיב הזה בתולדותינו. בני הנוער, כפי שהעידה מעיין, זוכים לחוויה מיוחדת במינה, גם אם היא כרוכה ברגעים של עצב עמוק ואפילו זעזוע. הם נמצאים יחד, בהשגחתם של מדריכים מנוסים מאד ומחנכים, היודעים לתת מענה לפרץ הרגשות הטבעי המתעורר בביקור באתרים רגישים. חברי הקבוצה תומכים מאד זה בזה, מתחבקים, מדליקים נרות נשמה, שרים שירי א"י, ועושים את כל מה שבני נוער יודעים לעשות יחד (כולל שטויות ומעשי קונדס, שגם להם, מסתבר יש מקום במסע). ככל הידוע לי, אנשים שעברו את ההכנה כמו שצריך ונסעו מתוך בחירה ועניין, ראו במסע לפולין את אחת החוויות המשמעותיות והבלתי נשכחות בחייהם. בברכה ליאת

לליאת - תודה על תשובתך- היא עוזרת לי רבות ובכ"ז אם תמצאי חומר נוסף אשמח להתעמק בו- חשוב לי ביותר! ושוב תודה, גלית.