ועוד בנושא חופשה של הפסיכולוגית שלי

אני גם מתווספת לכל אלו שמדברים על כך שהפסיכולוג יוצא לחופשה.. אני ממש במועקה, היא הודיעה לפני חודש שהיא יוצאת לחופשה עוד חודש, ואני כל הזמן מתעסקת בזה, עצובה ומדוכדת . לא נעים להודות שהייתי רוצה להיות חלק בחייה האמיתיים. אני ממש מתביישת ברגשות שיוצאים ממני, הצורך הנואש לראות אותה, להזדקק לה ומצד שני בכלל לא לשתף אותה. היא הודיעה לי כל כך הרבה זמן בכדי שנעשה עיבוד כל שהוא ואני בבעיה עם זה, לא מסגולת להודות בכל מה שיוצא ממני. תגידי לי ליאת: זה לא בושה להזדקק? זה לא בושה להרגיש רגשות כאלה של אהבה, רצון להיות חלק מחייה האמיתיים?? זה לא בושה להרגיש ככה? להרגיש תלותית? ואם זה לא בושה, אז למה אני מרגישה בושה ? כשאני יוצאת מהדירה בתום הפגישה, אני אף לא מסוגלת להסתכל על עיניה, נפרדת ממנה בלי להסתובב אליה, אני לא מסוגלת לראות אותה כשאני הולכת ממנה, לא מסוגלת לראות את עיניה. אני גם מאד מפחדת שאני פתאום אחבק אותה, כי פעם כשכן הסתכלתי עליה, כמעט והתנפלתי עליה כי רציתי לחבק אותה, זה הלחיץ אותי יותר, מאז אני יותר ויותר שומרת לא להסתכל עליה לפני שאני הולכת. אבל אני לא מסוגלת לשתף אותה, זה מביך כל כך... אני בפלונטר: כי מצד אחד אני מאד מתגעגעת ורוצה לראות אותה ומצד שני אני באה ונאלמת "ובורחת" בשיחה ,,, איזה יאוש היא נוסעת עוד חודש ואני עסוקה בזה כל היום, ממש לא יודעת איך לצאת מזה ומצד שני לא משתפת אותה (כאילו זה יעזור אם אגיד לה, במה זה כבר יעזור..) מה את אומרת ליאת? גם את יוצאת לחופשה? :) את חושבת שזה יעבור לי? לילה שקט ניבה ודרך אגב, בתגובה לתמונה אז שצרפתי, גרמת לי לחשוב הרבה למה דוקא התמונה הזאת עוררה בי כל כך הרבה כאב, תמונה "רחוקה" לכאורה ולא מה שקורה בארץ.. מה שקורה בארץ עם כל ההפגזות כל כך הזוי בעיני, משהו בלתי נסבל,, יותר מכל אני מתחברת לחיילים ול א מ ה ו ת שלהם, ממש קשה לי עם המקום הזה , שאם אכנס אליו עמוק ממש אכנס לדכאון. מה שקרה עם התמונה ההיא שהיא הצליחה להוציא ממני ים של כאב שנבע גם מהמצב בארץ, זה מעין ערוץ לשחרר כאב , ערוץ לגיטימי ו"רחוק" כבייכול, כי מה שקורה בארץ בעיני הזוי, את מבינה , הזוי... ביי

ניבה יקרה, הקיץ הוא עונת החופשות, ולא מעט מטפלים מרחיקים נדוד לשבועיים-שלושה. זה משאיר לא מעט מטופלים "יתומי-קש", החשים נטושים, חסרי אונים, מבולבלים וכאובים. אישית, אני מאמינה בכוחם של רוב המטופלים לשרוד את החופשה בלי בעיות. אנשים נוטים לעיתים קרובות להערכת-חסר של יכולות ההתמודדות שלהם, מה שמתברר בשעת מבחן כדאגת-שווא. רגשות של אהבה והזדקקות, כמו כל רגש אחר, הם לגיטימיים ואנושיים. אני מניחה שתחושת הבושה שנלווית לכך אצלך, קשורה לחוויות מוקדמות אחרות, בהן ההזדקקות הנואשת שלך לא קיבלה מענה, והותירה אותך פגועה ונעלבת. לכאורה, אם אני כ"כ משתוקקת לאהבה וקרבה, וממשיכה להשתוקק לכך גם אחרי שדחו אותי, משהו בי לא בסדר. אולי אם תכבדי מעט יותר את המשאלה שלך לקשר קרוב, ותביני מהיכן היא שואבת את האנרגיה העצומה שלה, תוכלי להיות יותר סלחנית, ולהיפטר מרגשות הבושה. כשהבושה תיעלם, אני מאמינה שתצליחי גם להיישיר מבט בסוף הפגישה, בלי להרגיש פושעת מעצם הרצון לחבק. שלך ליאת