בעיה חמורה משחשבתי

אני בת עוד חודש 16 ואני שוקלת ברצינות להתאבד. הסיבה היא שאני ממש פגומה לפי דעתי ושאני לא גובהת ועכשיו בנוסף יש לי פסי השמנה והרזיה. יש עוד מליון דברים גרועים בי ואני לא מוצרת שום סיבה לחיות כי המטרה שלי בחיים לא הושגה. אני כתבתי כבר היום מכתב התאבדות ואני לא רוצה לקבל עזרה כי לגבוה אני לא אגבה והסימנים לא יעלמו. אני רק רוצה לדעת מה יש לי ? למה לאנשים לא אכפת מהמראה החיצוני כמוני? יש לציין שעברתי כבר ניתוח אסטטי אחד והשני נקבע לי לעוד חודש ואני כל הזמן מנסה לשפר את עצמי אבל אני מתייאשת ומרגישה ריקה ונורא. תודה מראש נעה האומללה:(

נעה האומללה שלום. ליאת תיכנס ודאי עוד מעט ותענה לך. אני בטוחה שיהיו לה דברים חכמים ומועילים בשבילך. חכ?י לה. בינתים אומר לך, שיופי שפנית. זה אומר שאת נותנת לאנשים סיכוי להיות איתך במצוקה שלך. פותחת פתח לעזור לך. קוראים אותך פה, את נוגעת באנשים, גם אם הם לא עונים. את לא לבד. את כותבת שאת לא מרוצה ממראך החיצוני, מהגובה ומהסימנים על העור. לכל בני הנוער בגילך אכפת מהמראה החיצוני שלהם. ולכולם נדמה שכוווולם רואים את הפגמים שלהם. לפעמים לוקח זמן עד שאנחנו מקבלים ומשלימים עם המראה שלנו. שנים לקח לי להשלים עם הגובה שלי, ועם העקיצות של החברים: "מה מזג האוויר שם למעלה?" את רואה? אני הייתי בצד השני... תמיד חשבתי שעדיף היה אם הייתי נמוכה. דברים טובים ויקרים מגיעים באריזות קטנות. אבל את כותבת גם על חוסר שביעות רצון אח?ר מעצמך. כותבת שלא השגת את המטרות שלך בחיים. (אם תבחרי בדרך אובדנית, בטוח לא תתני לעצמך צ'אנס להשיג אותן....) אני חושבת שכדאי לך לפנות להורים (עושה רושם שהם משתפי פעולה אם הם מממנים לך ניתוחים אסתטים..) ולבקש עזרה בתחום הרגשי. אם לא נוח לך לפנות להורים, אפשר לפנות ליועצת או לפסיכולוג של בית הספר. יש רשויות מקומיות שמקיימות "דלת פתוחה" לבני נוער שזקוקים לעזרה. וכאמור, ישנה ליאת. חכי לה. שווה לשמוע מה דעתה מאחלת לך לצאת המשבר הזה במהרה. הדר

נועה יקרה, הדר כתבה לך דברים כל כך יפים ורגישים, עד שלא נשאר הרבה להוסיף עליהם. מתבגרים אכן נוטים לראות בהופעתם החיצונית את חזות הכל, ולמזלנו אין הדבר כך. את עצמך מדברת על תחושת ריקנות וייאוש, ואלו דברים שקשה מאד להילחם בהם באמצעות סכין מנתחים. תחושת משמעות וערך מושגת דווקא באמצעות עשייה, למידה, התפתחות אישית, נתינה לזולת, אהבה, יצירה, ועוד. לפעמים, כדי להבין זאת חייבים לאמץ נקודת התבוננות חדשה, מעט ממרחק. לא פרטת מהי אותה מטרת-חיים שלא השגת, אבל - בינינו - מי משיג מטרות חיים בגיל 16 ??? תארי לך כמה עצובים ומשמימים היו חיינו אם היינו מוצאים ומממשים את תכליתם כבר כבני נוער. הניסיון מלמד כי דווקא אנשים שהגיעו מהר מדי אל התהילה ואל מצב בו אין להם יותר לאן לשאוף, הם אלה שמאסו בחייהם ולפעמים גם ויתרו עליהם. אדם שמציב לעצמו מטרות ריאליות (!) ופועל בעקביות להגשמתן, עשוי למצוא את עצמו מסופק מאד גם בדרך. כל מה שאמרתי כאן, אין בו כדי לבטל את תחושות הייאוש והדיכאון שאת חשה כרגע. לפעמים באמת הכל נראה שחור, מייאש וחסר תקווה. אלה תחושות לגיטימיות ומוכרות לכל מי שהיה פעם מתבגר. לצערנו, גם אנשים מבוגרים נקלעים לפעמים לימים שחורים. הבשורה הטובה היא, שאחריהם מגיעים גם ימים אחרים, טובים בהרבה. אני רוצה להאמין שכתבת לנו ברגע שחור כזה, ושאת יודעת שיש מוצא גם ממצבים שנראים חסרי סיכוי. אם את בכל זאת מרגישה שאת יכולה לפגוע בעצמך, אני מזמינה אותך ליצור עמי קשר, ואנסה לעזור לך. בכל מקרה, אל תישארי לבד עם תחושות כה קשות. אני מצטרפת להמלצתה של הדר, ומעודדת אותך לפנות ולקבל עזרה פסיכולוגית. נשמח לשמוע מה שלומך גם מחר, ולדעת איך עזרת לעצמך. לילה טוב ליאת