הצורך בטיפול

הי ליאת.. אני רוצה לשאול אותך שאלה: אני מזהה אצלי את הרצון היום להיות מטופלת, שיטפלו בי כמו ילדה קטנה, תשומת לב, אהבה ודוקא מדמויות של נשים, אני גם מזהה את הפחד והרצון לברוח כל פעם שצורך כזה עולה מול נשים מסויימות, למשל בעבודה, מה שמאד מעיק וחוסם אותי, אני תופסת מרחק ומרגישה מאד רע עם עצמי ועם היחס שלי כלפי הסביבה. שלא תביני אותי לא נכון, אני מאד נעימה ונחמדה מטבעי, אבל יש גבולות מסויימים שכשאני מגיעה אליהם, קשה לי לעבור אותם בקשרים בכלל ועכשיו הודות לטיפול זה מקבל יותר מקום ואני בודקת כל מפגש כזה לגופו ומותשתתתת אני רוצה לשאול- האם הצורך הזה יכול להתמלא? האם המודעות בעצם גורמת למה בדיוק? להבנה, לויתור על הפנטזיה. מה זה נותן לי ואיך אני יכולה לשחרר את עצמי מצורך זה היות ואני לא יכולה להמשיך לחיות כך. לפני הטיפול חייתי בבדידות האופיינית לי בלי לדעת בדיוק את הגורמים, היום אני יודעת ומבינה מהי אותה בדידות ומה הגורם שלה וגם איך זה מתבטא בקשרים...אבל מה אני עושה עם זה? הרי אני לא יכולה "להתנפל" על כל דמות חביבה ולבקש ממנה טיפול באופן בו אני מתבטא , מתנהגת, אז אני שואלת האם זה יורד בשלב מסויים? האם הסבל הנוכחי פשוט יפסק והאם אתעורר מהפנטזיה באופן כזה שכבר לא אחפש את זה באחרים? תודה ניבה

שלום ניבה, ראשית, אקדים ואומר שהשאלות שלך צריכות לקבל מקום והתייחסות בטיפול שלך, שכן רק שם נמצאת התמונה כולה והרקע הרחב. ככלל, גם כאשר אנו אנשים בוגרים, הצרכים שלנו - כולל צרכי קרבה, מגע וחום - אינם נעלמים. הם נשארים בעוצמה זו או אחרת אצל מרבית האנשים. אני מניחה שמה שעשוי להשתנות בעקבות התובנה הוא האופן בו אנו פועלים בעולם החברתי והבינאישי שלנו. שתי האפשרויות הקיצוניות שהזכרת (להתנפל על אנשים חביבים או להתרחק מהם כמו מאש) אינן מייצגות התנהלות בינאישית תואמת והסתגלותית. אדרבא, הן יכולות להשאיר אותך מאד לבד (אני יודעת שעוד לא התנפלת על אף אחד...) ומאד רעבה ולא מסופקת. בעקבות המודעות והעבודה הטיפולית ניתן להגמיש דפוסי חשיבה והתנהגות, ובכל לשפר את הסיכוי לקיומם של קשרים אינטימיים ומספקים עם הזולת. האם משהו מדברי מדבר אליך? לילה טוב ליאת

אוי ליאת, כמה קשה .. פשוט הכל קשה.. גם התובנות קשות...רוב שנותיי נהגתי בהימנעות אבל לא כוללת, היום זה אחרת, אני מקווה בכל אופן. ההתעסקות שלי בעצמי מאד מאד מעייפת, לא נותרת לי אנרגיה להעתסק בחיים עצמם, בחוץ...אני כבר עייפה מנבירה אישית. השבוע בטיפול , אחרי 3 שנות טיפול, שאלתי את הפסיכו' אם היא חושבת שהטיפול עוזר לי, אני יודעת שאני צריכה לענות על השאלה, אבל אגיד לך את האמת, אני לא יודעת. הטיפול כן הגביר הבנה והעמקה אישית, אני בכלל חושבת שאני מכורה להתעסקות פנימית בתוכי.. אבל מצד שני יש הבנה אבל אין אמץ לעשות שינויים. גם בטיפול זה כאילו לגעת, להיות שם אבל גם לא להיות שם. היום שמעתי שהמטפל אמור לתת הרגשה של אהבה, הייתי בשוק מזה כי אני לא חושבת שזה מה שאני מרגישה, אבל מצד שני אני בכלל לא יודעת להגדיר מה אני מרגישה שם, מה קורה שם בטיפול (אני יודעת שתפני אותי אליה), זה סוג של מלכודת: מצד אחד לא יכולה בלעדיה, מצד שני שומרת ורוצה מרחק...קצת מזכיר את המרחק שאני שומרת מכל כך הרבה נשים, שמא אתנפל עליהם, אבל מצד שני גם לא יודעת בדיוק איך להתקרב, או מה זה ואיך עושים את זה.. זה די עצוב שאחרי כל כך הרבה זמן -טיפול אני לא מסוגלת לעשות משהו, כאילו הטיפול מהווה עוגן אבל לא לשינוי אלא למקום נעים להיות בו , לדבר איתה לחוות קבלה, אבל אני לא יודעת אם הוא מטעין אותי לשינוי ולקיחת יוזמה, איך אני יכולה לבדוק זאת? דרך אגב, בחיים האישיים שלי אני חותכת קשרים בלי בעיה בכלל, לצערי.. טוב, לילה ומאוחר, לקטנה שלי צומחות הניבים, לפחות שם אני מקווה שאני כן מספקת קרבה, חום, רק שהם לא יגדלו להיות כמוני.. לילה טוב ניבה