לאנג'ל
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי, קראתי את תגובתך, רק היום, כי הייתי מנותקת מהמחשב כל סוף השבוע. הלוואי וידעתי מה לאמר לך, אבל אני לא. אני לא יודעת מה נכון, ומה לא, מי צודק ומי לא. קצת איבדתי את כושר ההחלטה שלי בבלגן של חיי. יש ימים טובים יותר שבהם אני חושבת שהמאבק שווה, ויש רגעים קשים כמו עכשיו למשל, שסתם בא לי לוותר, להרים ידיים, ופשוט למות. זאת בדיוק הסיבה שכרגע אני נותנת קצת לאחרים להחליט בשבילי, לדעת מה טוב גם עבורי, כי אני ממש כבר לא יודעת. איכשהוא זה עוד עובד עליי, אני שורדת. לכמה זמן זה יחזיק ? לא יודעת. מה טוב עבורך ? גם לא יודעת, בדיוק כמו שאני לא יודעת מה טוב בשבילי. קטונתי למלייעץ לאחרים במצבים שנכשלתי בעצמי, רק לשתף אותך במה שעובר עליי אני יכולה, ואני מקווה שאני יותר עוזרת, מאשר מקלקלת.
לי כבר אין ימים נורמלים:( אני לא מסוגלת לפתוח שום דבר.כבר אמרתי שהכל אצור ונעול אצלי בפנים.אני כ"כ זקוקה לנוכחות האנשים,אבל לא מסוגלת לשתף.אני הולכת סחור סחור ולא מגיעה לעניין. בשיא הייאוש אני מודה.אני אותו בן אדם.עדיין חזקה.עדיין נגד התאבדות.עדיין בעלת אותה חשיבה רציונלית.לא רוצה להיות אנורקסית.לא רוצה לשקול 30 ולא 40 ולא 50. אני עדיין מבינה ששני הקולות שמתנגנים במחשבתי-שניהם אני ורק אני!! אבל כבר אין אצלי לגיטימציה לבן אדם הזה,הרציונלי,החזק, הפתוח.אני בורחת ממנו כל הזמן מאחר ולבן אדם הזה יש רק קול אחד שאומר "טיפול"!!!! אני יכולה להיות על קצה הצוק כמו שאומרים ועדיין לא להצליח להגיע אל האמת,מחפשת רק הסחת דעת ולא יותר מזה.לא הקשבה,לא כתף לבכות אליה,לא עזרה,שום כלום. וככה עם טלי,וככה עם הפסיכיאטר ,עם שאר הסביבה . כולם משמשים לי כ"חוף מבטחים", כנותני פתרון לבעיות הטכניות וכשהן פתורות,המצפון שלי מאפשר לי להתעלל בעצמי. עם ההורים המצב הכי גרוע...העמדת פנים.הם שלימדו אותי את ההתנהגות הזו ... ולכן אני לא אוכלת, ולכן אני אוכלת ומקיאה , ולכן אני מתפרצת בעצבנות על אנשים וחותכת את עצמי וכ"כ קשה לי להפסיק כי הקשר בין כל אילו לבין מצבי הנפשי נותק מזמן... טוב,הלאיתי אותך בפרטים תודה שאת עונה בעקביות להודעותיי שיהיה לך יום טוב
הכל אצור. הכל נעול בפנים. אבל גם הכל יוצא החוצה. את שמה לב כמה הצלחת לספר בכמה שורות של מודעה קטנה בפורום. כנראה שהדברים כן רוצים לצאת החוצה, הכאב נשפך, אבל את איכשהוא לא מאפשרת לו. אני מבינה את הקונפליקט, מבינה את ההתלבטות, הייתי שם. מה שעבד אצלי זה שהכריחו אותי להתחייב לטיפול. פשוט לא איפשרו לי דרך מוצא ממנו. לקחו ממני את ההחלטה ואמרו לי זה מה שאת צריכה, וזה מה שאת עושה. ואת יודעת מה התחייבתי לטיפול, ועם הזמן באה גם התחייבות לעצמי במובן מסוים, להביס את הבולמיה, את הדיכאון, ולהחזיר את עצמי לחיים. שוב, זה מצב נורא פגיע, נורא רגיש, נורא מתנדנד עדיין ומתחבט, בין הטוב לרע, אבל עם הזמן הטוב נשאר יותר זמן איתי והרע נעלם. עובדה, כבר 11 ימים בלי בולמוס ובלי הקאות. עם דיכאון, עם חרדות, עם משברים, אבל גם עם התמודדות. אני לא יודעת אם יש דרך אחרת, אני גם לא יודעת אם זו הדרך, אבל זה בטוח שווה בדיקה.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
