לעורר אהבה לעיסוק

אני אדם דתי אדוק. עיקר עיסוקי בלימוד בישיבה. ברורה לי חשיבות הלימוד אבל אני עדיין חש שהלימוד נובע יותר משכנוע שצריך (כי זה דבר חשוב לא חלילה כי מישהו כופה אותי לכך בצורה כלשהי) ולא מתוך רצון פנימי עמוק. שאלתי היא מה ניתן לעשות כדי לעורר אהבה לדבר קשר עמוק לנושא שכזה?! תודה רבה

שלום יוני, הסוגיה שאתה מעלה מעסיקה רבות אנשים מתחום תכנון מערכי למידה: כיצד ניתן לחבב את התוכן הנלמד על התלמידים? מורים טובים יודעים שכדי שזה יקרה, יש לקרב את התלמיד אל עולמות התוכן, למצוא עבורו את המשמעות הייחודית, ולוודא שחומר חדש נשען במידה רבה על ידע קיים (אחרת קשה למצוא בדברים משמעות ורצף). איני יודעת בן כמה אתה, ובאיזה מידה אתה יכול לבחור את הסוגיות שעל הפרק ואת הרב שמרביץ בך את התורה. אתה ודאי מכיר את הפעלול הישן בו היו משתמשים ב'חדר' באותיות מרוחות בדבש, כדי לחבב את הקריאה על הקטנטנים. אני חושבת שבכל גיל כדאי למצוא את ה'דבש' המתאים. אני רוצה להביא לידיעתך, שלעיתים קרובות מה שנראה כחוסר עניין או חוסר ב"רצון פנימי עמוק" אינו אלא בעיה של קשב וריכוז, לקות למידה, או קשיים אחרים ממקור אורגני (גופני). אבחון מקצועי יכול לאתר בעיה כזו ולהציע פתרון טוב. לפעמים המוסחות נובעת מקשיים רגשיים-פסיכולוגיים, או מנסיבות חיים מטרידות. לפעמים (ואני אומרת זאת בזהירות הראוייה), עולמות התוכן אינם באמת בראש מעיינינו, והלב נמשך לתכנים אחרים. גם זה אינו חטא. ככתוב - "אינו דומה העושה מאהבה לעושה מיראה". ורש"י פרש: העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו - מניחו והולך לו... חומר למחשבה. אשמח להמשיך ולהיות לעזר במידת הצורך בברכה ליאת

תודה רבה על התגובה. אני בן 25 וגם עשיתי שירות צבאי בנח"ל אני איש של מעשה ומעורה בעולם. אין לי ספק שישנם עוד תחומים מרתקים בעולם ולא רק התורה עצמה. אבל אני שואל ברמת הקישור היומיומית ולא רק זו האינטלקטואלית זו שמתווה לי אורח חיים מסויים שאני מסתדר איתו ולא מרגיש כפוי אבל מה לעשות עדיין אני לא אוהב את זה איך ניתן לגרום לאהבה שכזו? ניסיתי אולי לקרוא בכיוון הלוגותרפיה של פרנקל אבל אני לא בטוח שזה הכיוון. ככלל תחושתי שמכיוון שאני שכלי וכך כל צורת חשיבתי שאני צריך דווקא לכן משהו שונה רגשי יותר נפשי יותר. משהו שאולי קצת חנקתי בשהותי בישיבה מה את אומרת?? תודה רבה

שלום יוני, אני אשתף אותך בסיפור משלי: פעם, כשהתחבטתי בסוגיה כלשהיא, הצמיד מישהו את כף ידי הפרושה אל פני, ושאל: "את רואה עכשיו את כף ידך?" (- מובן שלא) והמשיך: "כך את רואה את עצמך ואת מצבך - את קרובה מדי. אין לך מרחב לראות ולשקול את הדברים כהווייתם, אין לך פרספקטיבה." לפעמים אנחנו זקוקים להשתהות-מה מחוץ לבועה שאנו נתונים בה, להתרחקות מהמצב שמעורר מחלוקת פנימית, כדי לראותו בעיניים אחרות ולבחור/לא לבחור בו מחדש. ניתן לעשות זאת באמצעות תקופה שבה מניחים לשאלה שמקננת שתוכינו ומחכים לתשובה שתבוא כמו מעצמה; ניתן לעשות זאת באמצעות התייעצות עם אדם אחר (בלתי משוחד) המתבונן בדברים מזוית מעט שונה; וניתן פשוט להתרחק פיזית - לקחת חופשה קצרה מלימוד ממוסד - ולבחון שוב את 'מערכת היחסים' העמוקה שלך עם אורח חיים מעין זה. אולי ממרחק מקום וזמן יופיעו האהבה והכיסופים... אתה אמנם מציין כי איש אינו כופה אותך ללימוד תורה, אך גם כפייה עצמית לעיתים מרחיקה אותנו (ולו רק ברובד הנפשי-פנימי) ממושא ההשתוקקות שלנו, כך שאיננו יודעים עוד מהו המניע העמוק למעשינו. [מי אמר על מעמד הר סיני "כפה עליהם הר כגיגית"? היה זה הרח"ק?] ומילה אחרונה: אולי מקובל לראות בלימוד תורה ערך עליון, אך לא כל אדם מותאם לרכינה על הספרים מבוקר עד לילה.בטוחני כי אפילו חכמי התלמוד והזוהר נהגו לחפש את קרבתו של אלוהים גם באופנים אחרים, למשל דרך התבוננות בעולמו. אני בהחלט יכולה לדמיין אותם מתהלכים להם בטבע, רוחצים בנהר, ומביטים בעניין רב באורחותיהם של בני האדם. בהצלחה בהמשך דרכך, נמי

תודה אקח לתשומת ליבי.