התמכרות לטיפול פסיכולוגי

למרות שהטיפול הפסיכולוגי לא עזר בהעדר טיפול פסיכיאטרי, הוא עזר מהבחינה שאני הרגשתי שיש לי כתף להשען עליה. כעת אני צריכה להתמודד לבד עם תווית חדשה ותיוג לכל החיים. הגרוע מכל קרה והעולם ממשיך בשלו. תמיד הכי פחדתי שיתייגו אותי בתווית שדומה לזו של אמא שלי, וכעת משמשהו דומה קרה אני לא יודעת איך להמשיך. התכנית הייתה להתאבד אם זה יקרה, ועכשיו אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות. איך אמשיך אחרי שהרסתי הכל?, אחרי ששברתי את ההסכם שלי עם עצמי? אני מנסה לא לחשוב בצורה כזו, אבל המציאות היא כזו ואני לא יכולה להתעלם ממנה, תופעות הלוואי של הכדורים מאוד מורגשות ואני מרגישה נכה :( באופן אבסורדי, היה קל יותר להתמודד עם המחלה בהעדר טיפול תרופתי ותיוג מכיוון שאז יכולתי להסביר לעצמי את ההתנהגות שלי... עכשיו אני מגמגמת ורועדת ועם טיקים וצינון שנמשך חודשים, מתעוררת בבוקר מטושטשת לגמרי ולא קוהרנטית. הלימודים היו הדבר שהכי חשוב לי וגם זה נלקח ממני, איך אלמד באוניברסיטה אם היכולות הקוגניטיביות שלי נפגמו? :( מתנצלת על חוסר הקוהרנטיות, אני אוותר אפילו על לערוך את ההודעה, אני סתם עוד נכה, אין לזה הרבה חשיבות.

nthv יקרה, ההודעה שלך מאוד נוגעת לליבי... נשמע שאת נמצאת עכשיו בעיצומו של משבר. הדבר שפחדת ממנו יותר מכל קרה, ולא ברור איך ממשיכים מכאן. את מרגישה שכל מה שהיה שלך נלקח ממך, ואת כבר לא יודעת מי את בדיוק, פרט לתווית החיצונית המכאיבה שנתנו לך. את יודעת, בתקופה בה עבדתי בבי"ח פסיכיאטרי, היו לי מספר מטופלים לאחר התקף פסיכוטי ראשון. שלב היציאה מההתקף וה"חזרה לחיים", היה קשה לעין ערוך מהשלב הפעיל של המחלה. התחושה הייתה שהם "מתרסקים" לרסיסים, שכלום כבר לא ידוע ובטוח, והכאב היה עצום. הם ביטאו חשש שלעולם לא ישובו להיות כפי שהיו, הם לא היו בטוחים שהם זוכרים מי הם היו, והם לא ידעו אם הם רוצים או יכולים להיות משהו אחר. אני רוצה שתדעי שצפוי שלב קשה. שאי אפשר לפסוח עליו, שצריך לחשוק שיניים ולחפש את הדרך, כל בוקר מחדש. והייתי רוצה שתהיה לך כתף להישען עליה. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אורנה, אני חושבת שזאת מאיה. נורית

אני מרגישה שכתבתי יותר מדי, זה אישי מדי.