שוב..

פעם הייתה פרסומת של דף שלם ורוד שכתוב באמצע בשחור: "אף אחד לא מבין איך אתה רואה שחור פה, אנחנו מבינים". נמאס לי כבר. זה כמו להסתכל מהחלון למטה ולראות את הסוף המר והמרגיע ומישהו אחר יסתכל ויסביר לך שהוא רואה פרחים ופרפרים וציפורים ואת השמש. אין שם כלום. יש את מה שאני רואה. וזהו. אין שם מטפל ואין שם שום כדור ואף אחד. יש אוויר ניטרלי וריאלי - ואי אפשר לסבול את זה לאורך זמן. ולא איכפת לי שזה יעבור, כי זה ילך ויחזור ותמיד שזה חוזר זה כואב. ולא בא לי עידוד, ונמאס לי מטיפולים, ונמאס לי מאשליות ונמאס לי שלאנשים יש מה להגיד כי אין. אין דבר שאף אחד יכול לומר בכדי להפוך את החיים האלה ללא עקומים, לא שחורים, לא לא ברורים, לא מיותרים, לא רובוטיים, לא מנצלים, לא כלום. והיפה הוא צפוי, החיוך אחרי מעשה טוב עושה להקיא מעצם הבנאליות שלו. השמחה אחרי שקיעה, אהבת הדשא הכסוח, הכל טבוע בנו ואין לנו כלום משלנו. לימדו אותנו להתאהב ואנחנו עושים מכך נפלאות ומטעמים אבל אין בזה כלום. מות הזמן הנכון. זה מה שניטשה אמר. הסברים? (וליאת יקרה- במקום ללטף לי את הפצעים ולהתעלם מהמילים ולקרוא את העצב את מתקנת לי טעויות ומתעקשת על סמנטיקה ומתרכזת בטפל..איזה דיכאון... על עדן חלוני, את מי מעניין אם אמרת חמוד או מריר?)(אל תכעסי)(את יקרה לי בפורום)

ניטש יקרה, השעון מראה שעברת כבר לתחום אחריותה של אורנה. ובכל זאת, כמו באותה פרסומת וורודה/שחורה, העיקר והטפל הם לב הענין. זה לא היה תיקון טעויות טפל. יש לי חולשה: אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת לחשוב עצמאית, ואני אוהבת לתקשר את רעיונותי באופן בהיר ומדוייק. קשה לי כאשר מסלפים את דברי ומתווכחים עם הסילוף. אני שמחה לקרוא שאת רוצה ליטוף. אבל כשאני מתקרבת הניטשה שלך רוצה להקיא מהחיוך. אז מה נעשה? גם את יקרה לי. באמת. בואי נלך לישון ליאת

ניטש יקרה, תיזהרי - יש לך "חורים" בהפנית העורף שלך, ב"לאו" הרציף שאת אומרת לכל (ליאת יקרה לך; את רוצה לדוג ממנה אשליות, ליטופים). [קראת, אגב, את "הלא של קלרה/ סואזיג אהרון??] ניטש, אי אפשר לעמוד בפני אדם השולל ומאיין את הכל, שטומן לבן שיחו "פחים" על כל צעד ושעל, מחכה לתפוס אותו ב"קלקלתו", בתקוותו, ב"כן" שלו, ואזי סותר/סוטר את דבריו. גם אי אפשר להכניס קו וכוון – שינוי ותכלית - בתיאוריה מעגלית כשלך (שצועקת: "הבל הבלים הכל הבל"). מבחינה זו "ניצחת" – לא נוכל לך לעולם. ואם כך - אם הנצחון הוא בעל חזות איומה כל כך - האם לא עדיף להכנע (גם אם כל האחרים הם אויליים ומחייכים למראה השקיעה)? הכניעה מתוקה מתוקה ואפשר להיות אויל לאחר שהיית חכם. מות הזמן הנכון?? - צריכה הסברים! אבל בסוגית ה"זמן הנכון" עונה לך גם בלי הסבר: "עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחוק מחבק עת לקרוע ועת לתפור עת מלחמה ועת שלום" שולחת לך חיבוק הישארי כאן, נמי

אפשר ואפשר. שילד קטן בוכה ומרגיש דברים לא הגיונים וצורח דברים לא הגיוניים וכואבים לו דברים והוא רוצה דברים סותרים - כולם חושבים שזה בסדר ונותנים לו הכל, אז למה כי גדלתי אומרים לי אסור? מותר לי כמה שארצה.. זה מה שאני רוצה. אני רוצה לשנוא אותכם כי אתם לא עוזרים לי ואני רוצה למות כל יום 30 פעמים ואף אחד לא מציל אותי, ואני רוצה לכתוב לכם כי אני רוצה שתעשו משהו, ואני רוצה לצעוק עליכם כי אין לי כבר על מי, ואני רוצה להתלונן כי העולם הזה לא נעים לי יותר.. התיאוריה המעגלית שלי היא הדיכאון המעגלי היומי שלי - ואם הוא שורד משום מה, אז הוא יצא החוצה ויהיה כאן בחוץ, כמו שהוא אצלי בפנים...