לליאת -

ערב טוב ליאת והשאר, אני אחרי הטיפול. של כמה שנים טובות. וטיפול פסיכיאטרי. של תקופה ארוכה גם כן. כולם הסכימו להיפרד מכולם, הדכאון נראה כעבר, האובססיות הוקלו, החרדה פחתה והכל נראה סה"כ בסדר. החיים סה"כ חזרו לסדרם - הגירושים הסתיימו, אני גרה לבד, יש אהבה, יש חברים, יש לימודים, יש עבודה והכל נראה בסדר. אבל שוב אני כאן, באותה נקודת פתיחה, של לפני הטיפולים. שוב אני עם הדכאון הזה של הבוקר שממשיך עד הערב, עם המחשבות וההרגשות של מה מקים אותי בכלל בבוקר? ולמה לי? ולכבוד מה ולעם מי? ואם עוד שניה אמות, מה זה משנה מה עשיתי? למדתי או לא, התחתנתי או לא, עבדתי או לא, חסכתי או לא - כלום לא חשוב. עוד איפול? עוד פסיכולוג שיגיד לי שההורים שלי יהיו עצובים והחברים שלי גם? עוד תרופה שתשקיט לכמה מן את השאלות אבל לא תעלים אותן כי אולי אין מה להעלים וככה זה באמת. אני לא רוצה כלום. אני רוצה לישון. כמה שיותר, כמה שאפשר, לנצח עדיף. כי מה זה משנה כל השאר? ולמה, השאלה הכי חשובה בעולם, למה החיים האלה שווים שיחיו אותם? בשביל עוד תענוג? עוד אהבה? עוד טיול ועוד מסעדה ועוד הופעה ועוד נשיקה ועוד אוויר ואוויר ואוויר. משפחה אני לא אעשה, ואם עוד מישהו אחד יאמר לי שאם אעשה תהיה משמעות לחיי אני פותחת את החלון ומראה לו את דעתי. לא בא לי שום דבר. השרירים כואבים לי כי אין לי שוב הנעה להזיז עצמי למען דבר. ואין מה לומר. כי אני לא אלך לעוד טיפול אחרי שסיימתי שלושה, שאיתם העברתי את רוב שנותיי, ואני לא אקח עוד כדור, כי אני יודעת איך זה בדיוק, אחרי 6 סוגים, במיוחד עם הנכון - נמאס לי גם מהמחשבה להתחיל שוב והרי גם זה חסר תכלית. אין לי מושג מה מעביר לי את היום והכי גרוע הן הקלישאות, ההטיות, האשליות השיקריות - של הלך רוח ומצב רוח ויהיה בסדר וזו רק תקופה ויום יבוא ותגיע השמש. כי בוא נהיה כנים, נולדנו ככה, כם השחור הזה על הלב, וגם אם יש קצת אור תמיד אנחנו נחזור לזה, את רוב זמננו נהיה בדכאון, בחרדה, נחשוש למות, נחשוש לחיות, נחשוש להשתגע ונפחד מהכל. נהיה רגישים מידי, החיים יהיו יותר מידי - וכך זה תמיד יהיה. ושוב טיפול? שאדמיין אותך לצורך העניין, יושבת לך עם בעלך וילדייך בערב בסלון, משחקים אוכלים ומספרים סיפורים, ומידי פעם תחלוף בך מחשבה עליי שאין לי את מה שיש לך. אין לי את הקלות לחיות, אין לי את היכולת לא לחשוב על לחיות אלא פשוט לחיות וזהו. אין לי את זה. תמיד אני ארצה למות ותמיד אחפש סיבות מגוחכות לעשות זאת ואין דבר וחצי דבר שאת, או אף אחד אחר יוכל לעשות, לא בצורת אדם, לא בצורת כדור ולא בשום דרך אחרת. והכי גרוע, זה שאת יודעת את זה ולעולם לא תודי אלא תנסי. והנסיון שווה אפס כי תוצאותיו אפס. אבל פעם עזרת לי כאן, אז אולי עכשיו אדוג ממך מילות אשליה חדשות...

האם אפשר לקבל את האימייל שלך? הייתי רוצה לומר לך כמה מילים בפרטי. אם את מעדיפה לכתוב לי ישירות למייל: [email protected]

[email protected] אני אשמח.

שלום לך, אין לי מילים גדולות לעודד אותך, את חדת הבחנה וצודקת באבחנתך, שהרגשותייך ינועו תמיד במחזוריות של דכאון ושחרור ממנו לתקופת מה. ממליצה לך לחזור לטיפול תרופתי כי ללא תרופות אין כל סיכוי שהרגשתך תשתפר, וגם עם תרופות תחווי גלים של דכאון, אולי סוערים פחות. מנסיוני העגום, שאין לו סוף שמח אלא טראגי, לחיים אין משמעות אלא אם אנחנו מצליחים לרמות את עצמנו, מדחיקים את הימים הקשים ונצמדים למה שאחרים מכנים "משמעות". אבל...גם ללא משמעות, צריך לשאוף לאיכות חיים טובה ומשופרת, ולכך מסייעות התרופות. הן יסייעו לך להפסיק לאבסס על המחשבות השליליות וקטינו את רגישותך ובכך יש תועלת רבה. ולשאלתך, למה החיים שווים שיחיו אותם? גם אני לא מתה על החיים (מצחיק, לא?) אבל אני חושבת שכל עוד את מסוגלת לשפר את איכות חייך הפיסיים או הנפשיים, אז באמת חיים למען עוד תענוג, עוד אהבה, עוד נשיקה ועוד קשר עם אדם קרוב, ובכל אלה בורכת (אני לא, אין לי איכות חיים לא פיסית ולא נפשית, וגם ויתרתי מזמן על החלום לפתח קשר קרוב עם מישהו, כי תמיד החלומות התנפצו לי בפנים). אז קחי תרופות כדי שתוכלי להסתכל יותר על הדברים הטובים שבחייך, והם לא מעט, לפי עדותך, ותסתכלי על החיים כעל מחזוריות של גאות ושפל. שמת לב, בטח, שאני לא ממליצה לך דווקא על טיפול פסיכולוגי, כי אני לא מוצאת בו תועלת מלבד תמיכה מילולית, שלי לא נותנת כלום. מאחלת לך בריאות ושלוות נפש

שלום לך ניטש, ושלום גם לאחרים, הדברים שלך - מבלי לערער על תוקפם בחוויה שלך - העלו פה ושם חיוך, כי משהו בכל זאת נשאר שם חיוני, עוצמתי, וספוג בהומור, גם אם מריר. גם הפסקנות שלך, לפיה אני מטעה ביודעין אנשים, ולעולם לא אודה בכך, היא סוג של ווכחנות וגניבת דעת, שאין טעם להתדיין איתה, שכן כל מה שאומר יפליל אותי אף יותר :-) בדברים שלך, משכה את עיני (ולבי, יש להודות) פסקה אחת - "את רוב זמננו נהיה בדכאון, בחרדה, נחשוש למות, נחשוש לחיות, נחשוש להשתגע ונפחד מהכל. נהיה רגישים מידי, החיים יהיו יותר מידי - וכך זה תמיד יהיה". אפילו אנשים אופטימיים חסרי תקנה יתקשו להתנהל בעולם מתוך עמדה כה מובסת. כשהכל מפחיד כל כך, נשאר לנו או למות (בעודנו חיים) או לוותר *מבחירה* על השליטה. הנכונות לוותר על השליטה, מתוך הבנה שכל האסונות שבעולם אכן יכולים להתרגש עלינו בכל רגע, מאפשרת סוג של חירות חדשה. בתוך המרחב הכל כך קטן שנותר לנו, יש לנו מרחבי אינסוף של חופש: מה ללמוד, כמה ללמוד, עם מי לחיות, עם מי לא לחיות, מה לאכול, מה ללבוש, מתי לצאת, מתי לבוא, איפה לגור, מה לשתול בגינה, למי להאמין, למי להפנות עורף, למי לעזור ואת מי להשאיר מאחור, רק בגלל שהוא ממש, אבל ממש, לא מעניין אותנו. אפשר, כמובן, להמשיך ככה עוד שעות. כאדם שאינו מרים ידיים בדר"כ (למרות לא מעט אסונות), וגם כשהסיכויים שנתת לי הם אפס, ניסיתי. אשמח אם תישארי איתנו ותכתבי לעיתים קרובות יותר. שלך ליאת

ניטש מן הצד האחד, ליאת מהצד השני, שתיכן ריגשתן אותי מאוד. ניטש בפניה הכנה והכואבת (נו, עזרו "מילות האשליה החדשות"?) וליאת - בעוד תשובה נוגעת, כמו שאת יודעת לתת. גם מהמקומות הכי מובסים, אי אפשר שלא להבחין בחוכמה שבדברייך. לילה טוב, יעלה

מעניין מה בהומור מריר מעלה חיוך. זה כמו שמישהו ציני עד ייאוש אז חושבים שזה חמוד? אני יודעת שלא התכוונת לדבר רע אבל אני לא מבינה מה חמוד בהומור מריר, זה אולי נעים לשומע, אבל זה לא חמים ומתוק למריר.. לא אמרתי שאת מטעה ביודעין, לפחות לא מתוך כוונה אמיתית, אבל זה שאת לא אומרת זאת ישירות אינו אומר שאין הדבר נכון. את יכולה לא לחשוב על כך ועדיין יהיה הדבר נכון. למשל את יכולה לא לכתוב לי דבר על טיפול, אבל זה לא אומר שבסיום ההודעה לא חשבת: אוי מותק, את רק צריכה טיפול והכל ישתפר ומהר... את מדברת על אופטימים חסרי תקנה ואני נזכרת בשיעור מפסיכולוגיה חברתית שמדבר על הטיית האופטימיות. אני זוכרת את המורה, עם חיוך מלא, מסבירה כמה שהמדוכאים דווקא רואים את העולם בעיינים אמיתיות יותר והם באמת מציאותיים יותר, אך לאו דווקא שמחים יותר. זה כמו שהחרדתיים יותר מבינים יותר את שעלול לקרות להם בכל רגע אך אין הדבר מרגיע אותם יותר מאחרים ואף להיפך. והנקודה? שגם שם בשיעור, אין המורה יכולה לומר דבר מאשר: נכון, יותר אמיתי להיות בדיכאון, אך פחות כיף, כאילו שהדבר הוא לבחירה, מה שמוביל אותי למה שכתבת. את כותבת "עמדה כה מובסת" כאילו שאת שמה לי את הבחירה בידיים ואומרת לי:למה? יש עוד כמה אופציות אך אולי בפניכם עומדת הבחירה, ואצלי הכל כבר מת? אני לא בטוחה שהכל עניין של שליטה, הרי מה זה משנה אשליית שליטה – אין אותה באמת. הכל שברירי כל כך כל כך, ואפשר רק לקחת כדורים בכדי להכהות את זה, כמו שהציע אחת, או לקחת כדורים בכדי להרגיש פחות, ואני מכירה את ההרגשה והיא לא נעימה, ולא אופציה כבר.. אין מה לוותר על שליטה משום ששליטה איננה קיימת, ומשום כך החרדה והפחד והעצב גדולים כל כך, כי אין אותה ולא תהיה לעולם, לא משנה דבר. חירות חדשה היא עוד אשליה, שאפשר למכור אותה בקופסת ממתקים אחרת, אבל הקופסה ריקה, כמו כל השאר... אז מה אם יש לנו חופש לעשות את כל אותם דברים? למה זה דבר טוב ולא נייטרלי?? זה כמו להאמין שיהיה טוב או שיהיה רע – שניהם לא נכונים. האמת היא שאנחנו לא יודעים מה יהיה טוב או רע ולכן שניהם לא ריאליים. הריאלי זה – לא יודעת. אבל אין בזה רגש. ולכן – החירות לצאת? לעשות? לחיות? לאכול? נו אז מה? למה זה אמור לשמח? וגם משתמע ממילותייך שכאילו הרמת ידיים (למרות או למרות אסונות) שזה גם עניין של בחירה. כל אחד קיבל כמות כוח. אחד קיבל קילו אחד קיבל 100, אולי זה שלך יש כוח לא להרים ידיים זה כי קיבלת במשקל יותר ממני? אני לא מבינה כלום. כלום לא טוב וכלום לא רע, אז למה הכל כזה גרוע רוב הזמן?