היי ליאת

היי ליאת תודה רבה(: אני שמח שעדיין אני יכול לדבר איתך...בדרך כלל אני כותב בימים שלך כי את מכירה אותי ואני מרגיש שיש כימיה טובה ושאת יורדת לסוף דעתי.... בכל מקרה דברנו על סרטים אם ראית את הסרט הנפלא נהג מונית אני חושב שהדמות שם מאוד מקבילה אליי.דה נירו משחק שם גבר בערך בגילי ומשקיף על העולם מבחוץ רואה את הלכלוך והזוהמה וחש בדידות ועצב כל יום נראה לו כקודמו במפגש עם בטסי יש לו הזדמנות חד פעמים להיות אדם נורמטיבי אך הוא מפספס אותה ....לאחר מכן הוא חושב לבצע התנקשות ושזה לא מסתייע לו בגלל שמפריעים לו הוא הולך להציל את הזונה....בשני המקרים הוא מתכוון לבצע רצח רק שברצח האמיתי זה נסלח לו בסופו של הסרט והוא נהיה נורמטיבי...אני מרגיש דומה לו גם אני הסתובבתי בעיר הגדולה ראיתי את הזוהמה (ויש כזה והרבה) גם לי הייתה חברה כמה שנים שהייתה ההזדמנות היחידה שלי להיות נורמטיבי אך שהלכתי לשכב עם הזונה אף אחד לא עצר בעדי...וגם אני חש את אותה בדידות איומה שמופיעה בסרט....יש לי עוד בעיות שאולי אדבר עליהם בהמשך(: בכל מקרה מקווה שזה אכן עומד בקנה המידה של הפורום ...ולליאת בגלל שאני חושב שאת חובבת קולנוע ובתור פסיכולוגית בטוח את מכירה את הסרט הזה מצאתי לנכון לרשום את זה....(מקווה שלא חרגתי מהנהלים ) ביי

היי שוב MR BLUE את הסרט ראיתי, כמובן, אבל נורא מזמן, הרבה לפני הפאזה הפסיכולוגית שלי. אני חוזרת ומשתפת אותך בהרגשה שלי, לפיה אותו מקרה חד פעמי ממלא אצלך תפקיד חשוב ביותר. זהו הגלגל המפונצ'ר עליו אתה מעמיס את כל האחריות לתקיעות של עגלת חייך, במקום להתעמק בדברים האחרים, המכאיבים - אולי - אפילו יותר. התיאורים שלך מן השבועות האחרונים, בהם אתה מוקף ידידות, אהוב, ומעניק כתף תומכת בעת צרה, מהווים ניגוד מוחלט להוויה של דה-נירו בסרט ההוא (ככל שאני זוכרת). זה גם משהו. ליאת