הסתבכתי

מרגישה כל כך רע עם עצמי. עליתי על רכבת הרים ואי אפשר לרדת ממנה עכשיו. מצטערת כל כך על שפתחתי את הנושא הזה בטיפול. לא באמת יכולה להתמודד איתו. למרות שאני בעד לדבר ולפתוח דברים, לפעמים עדיף שהם ישארו קבורים עמוק עמוק בפנים ולא יבצבצו החוצה. הנושא הזה שפתחנו עכשיו בטיפול מציף אותי בכל כך הרבה שנאה עצמית וגועל. הכל מגעיל אותי עכשיו. אתמול בערב ישבתי מול במחשב ובכיתי. בכיתי כי הסתבכתי. דברים מתחילים לעלות לי עכשיו ואני עם זה לגמרי לבד. נחנקת. מרגישה שאין לי אוויר. כשיצאתי מהטיפול ביום ראשון הרגשתי שנימאס לה ממני (אולי אפילו שהיא שונאת אותי) כתבתי לה את זה. לא שהיא שונאת, אבל שאני מרגישה שנימאס לה. היא אמרה שלא (אבל למה ציפיתי?) ואני יודעת שזו אני ששונאת ואני שנימאס לה אבל עדיין מרגישה את זה חזק ממנה. ולא יכולה לדבר איתה. אני לא יודעת מה לעשות עם הפגישה ביום ראשון. מרגישה שממש לא מסוגלת ללכת לשם. לא יכולה לראות אותה. לא יכולה לדבר איתה. לא יכולה כלום. הכל מגעיל אותי. כל כך מגעיל אותי ואני לא יודעת מה לעשות :-( בא לי פשוט להעלם או להחזיר את הגלגל אחורה. כשלא נגענו בזה ולא חשבתי על זה זה לא הכאיב כל כך.

היי רשת אני כל כך מכירה את זה.... אין הרבה מה לומר למי שנמצא בתוך העניין... אם מישהו היה מבטיח לי אז, שזה ייפתר, שזה ייגמר, שעכשיו קשה, אבל יבואו ימים שאשמח על שפתחתי את הנושא.... אם מישהו היה אומר לי .....ודאי לא הייתי מאמינה לו אז. אבל זה קרה. צרכתי אותו בתקופה הזאת כאילו אני מחוברת אליו באינפוזיה. אם הוא היה שומט אותי אז, אם לא היה נותן לי להיצמד, כמו ילדה קטנה שצמודה לאמא, לאבא, לא הייתי שורדת לא הייתי.... והוא היה שם איתי, מקבל, מבין, לא שופט הוא לא ויתר לי, לא ויתר עלי. ואז, לאט לאט נגמרו החרדות, הפלשבקים, דפיקות הלב, הלילות ללא שינה, החרטות, רגשות האשם, הרצון להיעלם... שולחת לך כוחות לעבור את התקופה הקשה, מאחלת לך הצלחה. הדר

הדר יקרה, תיארת את התהליך שעברת באורח מאוד מרגש ונוגע. אשרייך ואשריו שהייתה להכם התנסות טיפולית כזו... המון הצלחה בהמשך הדרך, אורנה

היי הדר, וואו... נשמע שהיה לכם קשר קרוב ואמיץ... מעודד לשמוע שעברת את זה ויצאת מחוזקת. תמיד אני אומרת שגם מהדברים הכי קשים אפשר לצמוח. אני עדיין מפחדת מאוד מלהיות תלוייה בה לא יכולה לסבול את המחשבה או את התחושה שאני צריכה אותה. לא מצליחה להיצמד אליה... ולקח לי המון זמן ללמוד להיעזר בה. עד לא מזמן אמרתי שאני יכולה להסתדר לבד ויכולה לעשות הכל בעצמי. קשה לי להישען עליה. אבל אני מנסה.... :-) תודה על המילים המעודדות ושיהיה לך המון טוב. רשת

רשת יקרה וכאובה, לפעמים אנחנו מתגעגעים לזמנים בהם תחושות נחוו רק בעולם הפנימי, ולא היה להן ביטוי בשיח החיצוני עם אנשים נוספים. פתאום התחושות האלה הן לא רק "שלך", אלא יש להן נוכחות "משלהן" במפגש אתה, ואולי הן אפילו "שייכות" לשתיכן... כל זה הופך את הדברים למורכבים יותר, אבל לא חסרי סיכוי... להיפך, ההתבוננות המשותפת של שתיכן בתחושות הכאובות יכול להניע תהליך של שינוי. כל-כך הרבה זמן הזיכרונות האלה היו בתוכך, "קבורים עמוק עמוק בפנים" - תני לה להזרים שם עכשיו אוויר חדש... את זוכרת שהראת לה את ההתכתבות שלנו כשהיא חזרה מהטיול? יכול להיות שזה רעיון טוב גם עכשיו. נסי להראות לה ביום ראשון את מה שכתבת אלינו השבוע. וכמו תמיד, בדרכנו הווירטואלית גם אנחנו כאן בשבילך, אורנה

רשת, יום שישי כמעט חלף ולא שמענו ממך... אני מקווה שאת מחזיקה מעמד, ושולחת לך מכאן עידוד וחום, אורנה

היי אורנה, אני מרגישה היום קצת יותר טוב. תמיד כשהכאב מגיע לסף מסויים אז מפסיק לכאוב לי. מנגנון הגנה מופלא של הנפש... שלחתי לפסיכולוגית שלי במייל את מה שכתבתי כאן (עם טיפ טיפת עריכה ;-) ) זו היתה משימה די קשה. והיא אמרה שאפשר להניח לזה קצת ושחוסר הסובלנות הוא שלי ולא שלה. היא כתבה שהיא אולי קצת דחפה אותי מיידי. כתבתי לה בחזרה שזו לא היא שהקצב הוא שלי. אני כמעט ולא מדברת אבל הראש שלי והגוף שלי... להם יש קצב אחר וזה לא יעזור לי שנתעלם מזה עכשיו. ביקשתי ממנה שלא תיבהל ממני (עוד אחת מהבקשות המטומטמות שלי) והיא אמרה שהיא לא נבהלת כל כך מהר ושהיא כאן ויש לה סבלנות. האמירה הזו שלה הרגיעה אותי קצת. טיפה. בעוד שבועיים היא שוב טסה לחו"ל... אני עדיין אמביוולנטית לגבי זה ולא יודעת אם זה טוב לי או רע. מאוד נגע לליבי שראית שלא כתבתי וחזרת לשאול מה שלומי... החום ששלחת מגיע עד לכאן וניכנס ללב.