עדיין בנושא קשר

אני בקשר חדש עם בחור. בשבועות הראשונים הכל היה אחלה, הבחור השקיע ועשה מאמצים להיפגש הרבה - דבר שלא הייתי רגילה אליו בעבר מבחורים. אחרי 3 שבועות פתאום התחיל לו לחץ - פקק כזה, של עבודה ולימודים גם יחד. הרגשתי זנוחה, והיו בינינו קצרים שבגללם לא נפגשנו שבועיים כבר. אני לא יודעת אם זה מוגזם אצלי, אבל אני זקוקה לקשר עם תשומת לב, לא דביקות יומיומית אבל משהו רציף. אני מרגישה שהבחור מאוד עסוק ומרוכז בתוך עצמו, ושאשה זה משהו משני בחייו, או משהו למלא אצלו צרכים רגעיים. איני מרגישה בעדיפות עליונה בשבילו. אבל, הוא בכל זאת מעוניין לשמר את הקשר ולנסות - מנקודת ראותי - בדרכו שלו. אני בת 32 והוא בן 34. קשה לי להכיר כל פעם מחדש וליצור קשרים חדשים שיחזיקו מעמד, ולכן אני מתאפקת ומנסה להמשיך, למרות התחושה שזה לא מה שאני מחפשת. השאלה אם אני מרימה ידיים מהר מידי, או שמא אני אדם קצת חסר סבלנות וצריכה, או לעבוד על הסבלנות שלי, או פשוט להגיד שכזו אני, ולהתעקש לחפש מישהו שימלא אצלי את הצורך הזה - קשר זורם, אמפטי ומשתדל לקראתי. מה דעתך?

שלום שירי, כתבת כל מיני דברים על הקשר, אבל שום דבר על מה את מרגישה ביחס לבחור עצמו. האם כשאת אומרת "שזה לא מה שאני מחפשת" את מתכוונת לאופי הקשר או לבחור עצמו? יש הבדל. אם את מרגישה שמצאת גבר מקסים, שאת מאוהבת בו, שהמגע שלו מרגש אותך - או אז אפשר לחשוב על וויתורים אפשריים בקצב המפגשים ביניכם. אם הוא עצמו לא בדיוק מה שאת מחפשת, אז למה בכלל? אני זוכרת את פנייתך הקודמת, בה דיברת על המשיכה שלך לגברים שלא מעניקים לך את מה שאת צריכה. נראה לי שגם במקרה זה, את בוחרת במישהו כזה. בהחלט יתכן שגם קשרים שמתחילים טוב, נהרסים בגלל חרדת הנטישה שלך, שהופכת אותך ליותר לחוצה ומלחיצה, מה שמביא בתגובה להתרחקות מצידו. כמו שציינתי בתגובתי הקודמת אלייך, הדימוי העצמי הנמוך וחוסר הביטחון שלך, גורמים לך להתפשר על משהו שאינו מתאים לך. נושא חשוב מכדי להניח לו. אני ממליצה מאד על טיפול פסיכולוגי, בו תוכלי להבין יותר לעומק את המכניזם ההרסני הזה ולנסות לשנותו. בברכה ליאת

אין לי פרפרים ואיני מרגישה שאני "ממריאה" או מתרגשת כשאני מדברת עליו. כשאני איתו כיף ונחמד, אבל כשאני לא איתו, מרגישה נתק. כנראה שאת צודקת באנליזה שלך לגביי.