בקשר ליום הזכרון....

היי רציתי לספר משהו כואב שאולי קשור ליום הזכרון משהו שמפיע עליי גם היום בצורה כלשהי כשהייתי חייל חשתי בדידות כמו היום כאן בתל אביב הבדידות הזו מכאיבה מאוד אני רואה את כל הזוגות בבתי הקפה ואנשים שיושבים עם החברה שלהם על בירה וזה כואב כואב מאוד.....כך הרגשתי גם שהייתי חייל .....הייתי חייל בתחילת האינתיפדה יום אחד היה מאומה המוצב שלנו שם היה קרוב למוצב של משטרה פלשתינית מה שנקרא DCO בכל מקרה העמידו אותי בעמדה משום מה לא שמתי לב ובא אליי שוטר פלשתיני עם נשק מכוון לראש שלי הוא ביקש ממני ללכת למקום אחר פחדתי אך סרבתי הוא אמר לי שהיום יהיה יום רע מאוד לאחר התערבות אחד הקצינים שהיה במקום נסגר הארוע בלי שירו עליי(אני יודע שהסיפור קצת הזוי ולא ברור) לאחר זמן מה נפגע ברגלו חייל שעמד לידי לא מכיר אותו הוא מיחידה אחרת אחכ תפסנו עמדות (ממש לא משהו זה היה חשוף מאוד) בכל מקרה חבר שלי כרע ברך לידי ממש לידי מילימטר ממני הראש שלי היה צמוד לברך שלו הוא קיבל כדור בברך זה היה מדהים הכגור עבל מילימטר מהראש שלי ופגע לו בברך נבהלתי תפסתי אותו וחילצתי אותו למחרת נפצעתי בתאונה מבצעית והיינו יחד בבית חולים בכל מקרה שם הפסקתי להאמין באלוהים כל כך לא הבנתי למה אלוהים הזה אם הוא קיים בכלל משחק איתי ולמה אנשים אחרים שהיה להם חברים ואהבה אמיתית לפחות אז..נפגעו ואני לא...למה זה לא נגמר בשבילי באותו יום ואז התחלתי לקחת על עצמי כל מיני סיכונים דבר שגרם לאחרים לראות בי אדם אמיץ אל לא הייתי כזה בכלל רציתי למות בשל הבדידות בשל חוסר היכולת שלי למצוא אהבה(כפי שאתם רואים זה מעסיק אותי כל חיי ואני משקיע בזה את כל מרצי) לכן החלטתי לחזור מהר וויתרתי על כל הגימלים (היה לי גימלים לחודשיים וחזרתי תוך 3 ימים מהארוע במקום להיות בבית) אם היה לי סיבה להרגיש חי לא הייתי הולך לגיהנום הזה חזרה לאחר מכן הכרתי את חברתי לשעבר והלכתי לחומת מגן היא דאגה לי וחכתה לי שמרתי על עצמי בשבילה שנפרדנו שוב היה לי מילואים והפסקתי לשמור על עצמי שוב......יש ספר של יהונתן גפן שנקרא ציפציף שם מסופר על חייל שקראו לו ציפציף הוא לא היה גיבור הוא רק היה שם במקרה ומצא את מותו ובשבילי זה היה דרך נפלאה למצוא את מותי ואני באמת רציתי בזה........אני יודע שאני נשמע חלאה יש לי חבר שמת בצבא ואני ממשיך לחשוב על עצמי אבל אני חושב גם עליו הוא היה בנאדם נפלא הוא רצה להיות קרבי אבל הוא לא יכל נתנו לו להיות קצין גובניק כזה שאחראי על מסמכים וכאלה דברים במחסום הוא היה מאוכזב אני זוכר שהוא אמר לי שהוא רוצה לבכות אבל בסופו של דבר זרקו עליו רימון או בקבוק תבערה אני לא זוכר למשרד שבו הוא עבד והוא מת......אני מקווה שאני לא מעיק כאן עם התיסכולים מאז שממשיכים גם היום כשאני בוגר ביי

MR BLUE יקר, הסיפור שלך הצליח לרגש אותי. אנשים שפוגשים את המוות מפגש כה אינטימי, לעולם אינם חוזרים להיות כמו קודם. אפשר לשמוע בדבריך ציניות והומור שחור, אבל גם הרבה כאב, פגיעות ואפילו אשמה. אני חושבת שיהיה נבון מאד אם תוכל לשתף את המטפלת שלך בסיפורים הללו. נדמה לי שהם יכולים להרחיב את ההתבוננות וההבנה לקשיים שלך בחיי היומיום. הרבה חיילים שיצא להם להיות תחת אש, בעיקר כש'כמעט נפגעו', מדווחים על תחושות ורגשות מעיקים, המתעוררים לפעמים זמן רב לאחר האירוע, מבלי שיהיו מודעים לקשר אפשרי ביניהם. אם הזכרת את ציפציף, אי אפשר שלא להזכיר את יצירת המופת של פוצ'ו, הספר "אני פחדן אני", בו הוא מתאר בהומור מטורף הוויה של לוחם צעיר מאד במלחמת השחרור, המשתתף בקרבות על הנגב, כשהוא מת מפחד. במקביל, הוא נאבק גם בתדמיתו ה'נחנחית' בענייני נשים, כאשר לא ברור איזו חזית מטילה עליו פחד גדול יותר. מומלץ מאד. לילה טוב ליאת

דברתי על זה אז עם הפסיכולוגית יש עוד הרבה מקרים שאני כנראה מטיל על עצמי אחריות למרות שזה לא רציונלי בכל מקרה זה לא הסיפור...פשוט קצתי בחיים האלה אני לא רואה טעם שהם יימשכו החיים האלה זה סיוט ארוך ומר אני פשוט רוצה שזה ייפסק יש ימים שלא בא לי לקום מהמיטה אז אולי אני צריך לישון לצמיתות אני רוצה להיות מאושר למה אני לא מצליח למצוא את זה..........עוד מעט אני הולך למילואים שם כל אחד יש חברה אישה חברים שמתקשרי שאכפת להם מה קורה איתם שם למרות שיש אנשים בסדר אני לבד לאף אחד לא אכפת מה קורה איתי אני ממש מתפלל שאולי יקרה לי משהו ואני יסיים את הטרגדיה הזו שנקראת החיים שלי אני נגעל מעמי שאני רושם את כל הדברים האלה אבל ככה אני מרגיש באמת אני מפחד להתאבד יש לי הורים וכו אף לא אכפת לי למות בצורה אחרת מתי זה כבר יגיע???!!!