התמוטטות...

18 שנים של מציאות מבולבלת, 18 שנים שהרגשתי לא שייך לעצמי, הרגשתי שעם כל השמחה, ועם כל הטוב שמלווה בה, משהו כאן לא אמיתי, היה לי ניסיון מיני עם גברים, בניתי מערכות יחסים, עם נשים, עם גברים, לא מצאתי את עצמי, ניסיתי למצוא איזון.. מצאתי את בצורה מאד מעורפלת, לא ידעתי אם זה הטוב בשבילי, לא ידעתי כלום.. הייתי מאושר בחלקי, יצרתי לעצמי אושר מזויף, כלום לא באמת היה טוב... לא הרגשתי את זה, עכשיו , אחרי ההתמוטטות, אני מזהה את החולשות שלי, אני מוצא את הלא נכון , מוצא את המקומות בו הייתי מבולבל, מוצא את המציאות המקושקשת שיצרתי לעצמי, ורע לי עם זה... רע לי עם זה שעשיתי לעצמי כל כך הרבה פרצופים, לא ידעתי במה לבחור, הגעתי לגיל גיוס, מאד מאד התרגשתי , מצאתי את עצמי כמעט ולא ישן בלילה מרוב מחשבות על " מה יהיה ? " " מה אעשה ? " "איך אציג את עצמי בחברה חדשה מול אנשים חברים ? " המון שאלות שהתעוררו בו והטרידו אותי נורא, חשבתי שהצבא זו תיהיה הבמה האמיתית שלי , ציפיתי שכאתגייס אמצא לי חברים שיואהבו אותי באמת, אנשים שיקבלו אותי כמו שאני, אם הבלבול שלי, ועם התסכולים שלי.. התגייסתי, ומתוך תחרותיות להגיע להדרכה בקורס מסוים שעשיתי עברתי התקף פסיכוטי, דימינתי שמאזינים לי לטלפון, דימנתי שרוצים לקחתי אותי לקורס קצינים, דימנתי שמארגנים לי מסיבה, הרגשתי את זה אמיתי. שבוע אחרי המקרה מצאתי את עצמי , הבנתי , שאני נמצא במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים. לא הבנתי מה עבר עלי.. לא הבנתי מה המשמעות של זה.. לא הבנתי מי נגד מי , מה נגד מה , לאט לאט אחרי המון דימיונות שאני קשור לשב"כ למוסד, עקב כל מיני משפטים שאנשים סביבי זרקו לי וניסיתי לקשר אותם למקרה שקרה לי , שבאותו שלב לא בידיוק הבנתי שמשהו רע קרה לי, חשבתי שקיבלו אותי להיות סוכן מוסד, אחרי ארבעה חודשים , הבנתי שקיבלתי התקף פסיכוטי, שכל העולם סביבי נחת עלי, לאט לאט כל החיים שלי התחברו לי כתמונה אחת שלמה, לאט לאט הבנתי מה עברתי, לאט לאט הבנתי כמה טעויות עשיתי, לאט לאט הבנתי את החיים שלי, לאט לאט הבנתי שהחיים זה לא צחוק, ואני חייב להכניס א תעצמי למציאות מסוימת, והפעם אמיתית, הפעם בלי להכניס את עצמי למצבים שקריים, וככה עשיתי, יש לי חרדות, זה התחיל מקטן , ולאט לאט זה עובר... , בהתחלת ההחלמה חשתי שמכוניות לבנות רודפות אחרי, שמסתכלי עלי ובוחנים אותי, אחרי שדיברתי עם המטפלת המקסימה שלי שהבהירה לי בצורה חד משמעית שאין שום קשר למציאות ולרדיפת מכוניות אחרי, אחר כך החלתי לפרד מקומות פתוחים, מלדבר לאויר הפתוח, לאט לאט, הכל עובר, לאט לאט כל החרדות עוזבות אותי.. אני נפרד מהן לשלום ... כיום אני מרגיש שונה, אני לא מרגיש את האושר שהיה לי בעבר, כי אותו אושר לא היה אושר אמיתי, זהו היה אושר מזויף , אשר שלא באמת קיים... , ועכשיו אני כמעט מבלי חרדות, מטופל ע"י טיפול תרופתי, אני מרגיש מחובר למציאות יותר משהייתי מחובר מעולם.. סוף סוף אני מבין כמה אני לא צריך להתייחס לסביבה.. כמה אני צריך לחשוב רק עצמי, כמה אני צריך להתרכז רק בהצלחות שלי וכמה אני צריך להתרכז בעשייה שלי. חזרתי לצבא, לתפקיד קל, בתנאי יומיות.. , ואני מרגיש שאני סוגר מעגל, ולמרות ההתמוטטות אני חוזר למסגרת הזו , בכדי להוכיח לעצמי, שכמו כלום אני יכל לעשות את זה, מבלי הרבה מאמץ... , ושוב מתעוררת בי השאלות האם לספר על נסיוני המיני לחברים ביחידה, האם לשתף אותם במה שעבר עלי, אך מצאתי לעצמי תשובה, כל דבר בעיתו, לאט לאט האמון יבנה לו בעצמו, ולאט לאט אמצא לעצמי את החברים האמיתיים שלי, וכך אמצא לי מציאות אמיתית, שארגיש בה מחובר , שארגיש בה עצמי, שלא ארגיש שאני צריך לשים על פניי מסכות... תודה שהייתם לי לאוזן קשבת, אשמח לתגובות. עומר

וואו...סיפור מרגש. הייתי אומרת שאתה גיבור עם כל מה שעברת.. אממ....אני לא חושבת שבן אדם צריך להרגיש חייב לאנשים שהוא לא מכיר....יכולים להיות לך המון מכרים שלא בהכרח חברים שלך.........למשל בקנדה.....כולם מחייכים אליך ובאמת זורקים לך גרזן בגב כשאתה מסתובב...אבל אני לא בטוחה אם זה אותו המצב פה. חברות נבנית עם זמן...ועם הזמן קורים מקרים שלפיהם אתה לומד לבטוח באנשים. "חברים אמיתיים הם אלה שרצים לקראתך בזמן שכולם רצים ממך" אתה לא יכול לדעת מה הם חושבים על גברים שנמשכים לגברים אחרים אבל תמיד אפשר לשאול בצורה עקיפה(או דרך בדיחה) ואולי לקבל איזשהו קמצוץ של מושג איך הם יקבלו אותך אם תספר להם על העבר המיני שלך. חוץ מזה....היום זה חברה שונה לגמרי ולך תדע...אולי הם יתקרבו אליך יותר אחרי שהם ירגישו שחלקת איתם משהו כל כך אישי (ואולי לא..). הזמן שבו היית צריך לשים עליך פרצופים ...אני חושבת שזה רק הטעה אותךת כי ככה אתה מתחיל להתקבל לסביבה שאתה לא רגיל אליה(למשל אם יש לך ידיד ויש לו חברה וגם לך יש חברה.....והוא כל הזמן מדבר על כמה טוב לו איתה אז אתה מתחיל לחשוב על עצמך "מה לא בסדר איתי?" וזה מאוד מסבך). וזה מה שגרם לך לכל הבלבול. צריך להרגיש חופשי עם מה שאתה ומי שאתה .למי אכפת מה אחרים חושבים? זה החיים שלך ואתה צריך לבחור את הטוב בשבילך וגם עם כל הכבוד להורים.......הם לא יכולים להחליט לך את מי לאהוב ומי לא. אני לא מכירה את האנשים ביחידה שלך אבל אם הייתי במקומך הייתי לוקחת תזמן שלי להכיר אותם יותר ואולי אחר כך אם הנושא הזה יעלה אז לספר לבן אדם שאתה סומך עליו.....או במילים אחרות.........לזרום זה מילת מפתח ואם אין לך סנפיריפ אז הגיע הזמן להשיג אותם לפני שהזרם יקח אותך. וחוץ מזה...אני בטוחה שיש לבן אדם מה לחלוק עם החברה חוץ מהעבר המיני שלו. אני לא יוצעת מקצוענית אבל מקווה שעזרתי: \ מזל טוב על החזרה לצבא!!!!.

עומר יקר, כמה אמיץ מצדך לחלוק איתנו את הסיפור המרגש שלך. אומץ, הוא משהו שמבצבץ כמעט מכל שורה בדברים שלך. האומץ להודות שהיו מסכות, האומץ להסיר אותן לאט לאט, האומץ להישבר, והאומץ להיאסף חזרה, לאט לאט, לכלל מהות חדשה, בוגרת יותר, איתנה יותר, המאפשרת כל כך הרבה התחלות חדשות. אני חושבת שהמשאלה למצוא איזון קיימת בנו כל הזמן. כולנו מיטלטלים בתוך אירועי חיינו, פעם בתוך מים סוערים ופעם על מי מנוחות, יוצאים מאיזון וחוזרים אליו, מתנדנדים, ומנסים כמיטב יכולתנו לא ליפול. כל הכבוד על ההחלטה לחזור ולשרת בצבא למרות הכל. אני יודעת שזוהי החלטה מורכבת. אני סומכת על תבונתך ועל השיפוט שלך בכל הנוגע לחשיפה ביחידה החדשה. גם כאן נדרשים זהירות ואיזון. (תוכל לחשוב ולשוחח על כך גם בטיפול שלך). מעניין יהיה לשמוע תגובות ממשתתפים אחרים בפורום. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ליאת

עומר יקר, כמו הזוהרת בחושך וליאת, גם אני התרגשתי מהסיפור שלך. למרות מסכת הייסורים, הכאב, הפחד והבלבול שתיארת, התחושה שעוברת מהדברים שלך היא של הרבה מאוד חוזק, שכל ישר, והרבה הרבה רגישות.נראה שלמרות שהחוויות הקשות שעברת הותירו אותך מפוכח וקצת פחות תמים, אתה מצליח לגייס אותן לטובתך. נראה לי שהעובדה שאתה מקבל באהבה, השלמה וסלחנות את כל מה שעבר עליך מאפשר לך לקחת מכל אלו את הדברים הטובים בדרכך קדימה ולהשאיר מאחור את הרע. בכל ליבי אני מאחלת לך שתמצא את האושר האמיתי עליו אתה מדבר. אתה אכן נשמע אמיץ ומלא בכוחות. רק דבר אחד... אתה עדיין נורא צעיר. הלוואי שבכל זאת תצליח להשיב לעצמך גם משהו מהתמימות שאבדה ותגלה שלא הכל בחייך הקודמים היה מזויף. יעלה

קציצה שלי.. לא חדשת לי פה הרבה.. למרות הכל, כולל הכל.. אתה יודע שאני אוהבת אותך מאד מאד.. אחרי כל השנים האלה.. שלא תמיד היום קלות.. ובכל דבר שתצטרך אני פה בשבילך.. אני לא צריכה להזיכר לך את זה.. את כל מה שאני חושבת על זה כבר אמרתי לך אז אין טעם שאני אחזור על זה שוב.. אם תרצה אני אזכיר לך שתבוא לפה.. חולה עליך קציצה שמנה שלי!!!