יש לי שאלה לפסיכולוגים

למה אתם שולחים בני נוער שרצו להתאבד לאישפוז? אתם לא יודעים שברוב המקרים זה לא עוזר? כל הפחד והחרדה של לנסות להתאבד..זאת מצוקה..ודווקא בזמן הזה כשאנחנו צריכים תמיכה אמיתית וכנה ואוהבת..אתם שולחים אותנו לבית הכלא הזה..שכל ה יום נותנים לך תרופות.. ולמה אתם חושבים שאתם מעל למטופלים שלכם? מדברים איתם לאט כאילו ההשכלה שלהם כמו של בני 5.... כולנו בני אדם..לכולנו יש רגשות ופחדים.. למה אתם נועלים בני נוער בתוך בית חולים..ששם אסור לצאת לחופשי..ויש אישפוז בכפייה שזה בכלל סבל..קושרים אותך למ יטה כמו חיה ונותנים לך זריקות.. הכדורים שלכם..הדיעות שלכם..תזרקו לפח..עש שלא תשתוו לאותם האנשים שבהם אתם מטפלים ביחס א-נ-ו-ש-י כל התיאוריות שלכם יכולות ללכת לזבל.. לא שמענו על מלא בני נוער שיצאו מאישפוז ו ניסון להתאבד? תנסו לעזור..אל תחריפו את המצב..ואל תתעלו על המטופלים שלכם..אם זה היה מישהו קרוב אלייכם הנושא היה אחרת נכון?

http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=6&i=27224&t=27187

יש לי שאלה הקשורה בתיפקוד המיני . האם החלק הפסיכולוגי יכול לשנות ,ולהחמיר את התיפקוד מיני ? מה ניתן לעשות אם זה כן בעיה רק בפסיכולוגיה ? מבקש תשובה בהקדם . תודה רבה מראש .

לwall שלום רב, המכתב שלך קשה, מלא כעס, האשמה ו...כאב. אין לי מושג אם אתה מדבר על עצמך או על מישהו אחר, אך נראה שהנושא בצורה כל שהיא "נגע" בך באופן אישי. בני נוער שמנסים להתאבד אכן נמצאים במצוקה, כפי שציינת. התאבדות ונסיונות אובדניים הם אחד הנושאים המסוכנים בטיפול בשל הסכנה של אובדן חיים או פגיעה בלתי הפיכה במצב הפיזי של האדם (וגם נפשית). לכן שאשר המטפל מבחין כי יש נטיות אובדניות חמורות וברורות, או שמא נעשה נסיון אובדני ויש כוונה לנסות שוב, אזי עלינו המטפלים והחברה בכלל לשמור ולהגן על המטופל מעצמו. לכולנו יש תקופות קשות, ומחשבות אובדניות ברמה כזו או אחרת עולות אצל כל אחד, אולם השאלה הגדולה היא עד כמה זה הופך להיות מציאותי וממשי, ובאזו תדירות המחשבות מופיעות. כאשר יש כוונה לממש את המחשבות הללו או שנעשה כבר נסיון, צריך להגן על המטופל, לתת לו מרחב בטחון. אני יודעת שבתי חולים פסיכיאטרים אינם מקום מלבב (ואף רחוק מזה), אולם אם זו האפשרות היחידה להציל את אותו אדם במצוקה, ואין מקום אחר בו ניתן להגן על האדם, אזי זו התשובה כיום. אני ממליצה לך לראות את הסרט "נערה בהפרעה". איכשהו זה נראה לי מתקשר למכתבך. בברכה, טלי פרידמן