זה כבר לא הבית שלי

אני כבר לא מרגישה נוח פה, משהו שמזכיר יותר תחנת רכבת סואנת. אני מרגישה שאין לי מקום פה ושזה מעין "פורום סגור", שאין אפשרות להיכנס לתוכו, כי זה תמיד נראה שיש פה עניין "באמצע" ושכולם עסוקים בו, מכירים.. משהו לא מזמין, לא אותי בבל אופן. אני מקווה שאני לא בוטה מדי. אני חושבת בעצם מה זה פורום, לאיזה מטרות הוא נועד ומצד שני אולי המבקרים בו הם אלה שקובעים את השימוש בו, כך שאני לא יודעת מה קודם למה: הגדרת מטרה מראש או התהליך קובע. לי קצת הרבה מבלבל כאן וכאילו זה לא מקום למצא בו פינה, מאד סואן , מאד מעייף ומבלבל... אבל מצד שני אין לי משהו אחר להציע או לבקש, כי זו חוצפה ואני מניחה שאחרי הכל זה כיף שיש חברים וירטואלים ומקום לחלוק בו כל נשימה לפעמים. אני לא יודעת אם עשיתי נכון שככה הבעתי את עמדתי, הפורום הזה יקר לי , כך גם האחראים עליו וזה ברור לי יותר ויותר כי אני כבר לא מרגישה נוח לחלוק, ואני כן מחפשת מעין "בית" כמו שהרגשתי כאן בעבר. וחבל לי שככה זה מסתיים, ואני חושבת לאן אני יכולה לפנות, או איזה פורום אחר לאמץ , וגם זה חבל לי, אבל אולי זה חלק מהחיים במובן של "פרידות"... היום אני מאד מלנכולית, אז אפסיק עכשיו, בכל אופן שלום... ניבה

ניבה, חשוב לי שתדעי שאני 'עקבתי' אחרייך כל הזמן. ואני מרגישה שאני קצת מכירה אותך. אני זוכרת המון דברים שסיפרת לנו. את יכולה לבחון אותי... את דמות משמעותית כאן. ויהיה לי מאוד עצוב אם תחליטי לעזוב. חכי רגע, אל תלכי. הגל הזה יעבור. מקווה שתהיה לך הסבלנות. נורית-שרוצה להלחם עליך שתשארי...

ניבה, הדברים שלך חשובים ונוכחים, בוודאי שאינם חוצפה. צר לי שאת מרגישה כאן זרות ומשהו לא מזמין, אבל כבר למדתי שעם תחושות ורגשות אסור להתווכח. לדעתי, מטרת הפורום היא לאפשר מקום בו גולשים יוכלו לפנות ולקבל מידע הנוגע לתחום הפסיכולוגיה הקלינית. לפעמים זה יהיה משהו כמו "סליחה, אני רק שאלה...", לפעמים דילמה סביב סוגיה טיפולית, ולפעמים צורך לשתף ולשמוע אחרים. אישית, אני משתדלת להיענות לכל פונה בדרך המותאמת לשאלתו (לפחות כך אני מקווה). באופן דומה פועלים, לאמונתי, גם אורנה וגדעון. יתרונו הגדול של פורום כמו שלנו, זו היכולת להיכנס ולקרוא רק מה שרוצים. אשמח, כמו תמיד, להמשיך לקרוא את דברייך כאשר תרגישי שנכון לך. נחכה לך בסבלנות, ואפילו נתגעגע ליאת