ארוך

אני מהפסיביים. אני בטוחה שכמוני יש עוד הרבה. אני קוראת את ההתגייסות בעיקר לאחרונה של כולן (?) אחת לשניה, ובעיקר את היכולת לשתף בקשיים וההתלבטויות שנובעים מהטיפול ומהקשר הטיפולי ומתמלאת קנאה. אני מוצאת את עצמי אפילו בפורמט האנונימי הזה, מתקשה להוציא מילים למקלדת. הייתי שם – בטיפול – וזה הסתיים כל כך רע. הייתי למעלה משנה וניסיתי בכל כוחי לשתף, לדבר. לא הצלחתי. והיא לצערי לא עזרה לי. נתנה לי להתקשקש. בשלב כלשהו היה משבר אמון על רקע אי אמירת אמת (שלה), פגישה שהיא לא הגיעה אליה ובנוסף התברר לי שבאזור הכפרי שבו אני מתגוררת כל העולם ובני ביתו שותפים איתי לאותה פסיכולוגית. מאותו שלב אני הרגשתי און אנד אוף בטיפול. חשבתי להפסיק אבל לא הצלחתי, דלגתי על פגישות. היה לי מאבק פנימי עצום לפני כל פגישה שהתיש אותי. ולא שתפתי. לא יכולתי. אחרי תקופה החלטתי לנסות ולקחת הפסקה. חזרתי אחרי חודש כי מצבי התדרדר (כן דכאון...תרופות.. הפסקת תרופות וכאלה). היו חמש פגישות.בשתיים מהן פשוט לא יכולתי לדבר. האחרונה היתה הקשה ביותר – ממש אף מילה. בסוף הפגישה נמלטתי משם. כך הרגשתי. ולא יכולתי לחזור. וגם לא להתקשר ולומר שלא אחזור. גם היא לא התקשרה. למרות כל מה שכתבתי ולמרות כל הקושי היתה בי בכל זאת איזו ציפיה שהיא תראה איזה שהוא ענין. כבר עברו שבועות. עכשיו ברור לי שעניינתי אותה כקליפת שום. לא תחושה משהו. רציתי לנסות איך זה לשתף. האמת? רע לי.

פסיבית לשעבר יקרה, אני כל כך שמחה שהחלטת לתת לנו צ'אנס. מצויין שהפכת לפסיבית לאקטיבית. כל הכבוד! תתחילי בזה שתשתפי אותנו קצת. כאן תחת האנונימיות. תספרי מה שמתאים לך. בקצב שלך. אנחנו פה, איתך. נלך איתך יחד, צעד צעד. ואני רוצה לעודד אותך ולבקש ממך לא להתייאש ולפנות לפסיכולוגית אחרת. אם את עוקבת אחרי הפורום את יודעת שאת לא היחידה... נו... ואיך זה לשתף? נורית

טוב ששיתפת ולא 'שמרת הכל בתוכך', כי עכשיו אולי רע לך,אבל בהמשך תחושי הקלה מהשיתוף; ואם בכך 'שחשפתי רגשות' וקיבלתי אהדה ותמיכה גדולה,ואהבה רבה,כמו המשתתפות האחרות ששיתפו,אם משהו מכך עזר לך להיפח ולשתף - אני שמחה שאולי עזרתי לך במשהו קטן. דבר אחד הפריע לי,שכתבת בכותרת "ארוך",ובגלל זה בהתחלה נמנעתי להיכנס להודעתך,עד שנורית כתבה שכדאי להיכנס,פשוט כאילו מראש הזהרת אותנו שזה מסובך לקרוא זאת,וזאת לפחות הרגשתי,כי מה שכתבת אינו ארוך כ"כ כפי שהצגת אותו. אשמח לקרוא שיתופים נוספים שלך. ה בהצלחה, משתנה

טוב ששיתפת ולא 'שמרת הכל בתוכך', כי עכשיו אולי רע לך,אבל בהמשך תחושי הקלה מהשיתוף; ואם בכך 'שחשפתי רגשות' וקיבלתי אהדה ותמיכה גדולה,ואהבה רבה,כמו המשתתפות האחרות ששיתפו,אם משהו מכך עזר לך להיפח ולשתף - אני שמחה שאולי עזרתי לך במשהו קטן. דבר אחד הפריע לי,שכתבת בכותרת "ארוך",ובגלל זה בהתחלה נמנעתי להיכנס להודעתך,עד שנורית כתבה שכדאי להיכנס,פשוט כאילו מראש הזהרת אותנו שזה מסובך לקרוא זאת,וזאת לפחות הרגשתי,כי מה שכתבת אינו ארוך כ"כ כפי שהצגת אותו. אשמח לקרוא שיתופים נוספים שלך. בהצלחה, משתנה

היי פסיבית, אני שמחה שאזרת אומץ והחלטת לשתף. כמו שבודאי רואים כאן, אחוות המטופלים (וכמובן, תמיכת המטפלים-מנהלים) נעה בין נעימה, לממש מסייעת ותומכת ברגעים מסוימים (כמעט והשתמשתי במילה מצילה, אבל אני לא רוצה להחשד בדרמטיות יתר- למרות שהיו פעמים שהרגשתי ממש ככה). לגבי סיפורך - אני יכולה לדמיין כמה כואבת אכזבה מטיפול, יודעת כמה אפשר להיקשר למטפל בתקופה של שנה ומבינה את העלבון שלך מתחושת חוסר האיכפתיות של המטפלת כלפייך. יכול להיות שהעצה הנכונה היא לחזור ולסגור את הטיפול הנוכחי לפני שאת ממשיכה הלאה. אני לא יודעת. אני רק מקווה שבכל מקרה, החוויה המרה הזו לא תמנע ממך מלהמשיך ולהתעקש על זכותך למצוא לעצמך טיפול טוב, איתה או בלעדיה. מקווה שתמשיכי לשתף, יעלה

פסיבית יקרה, ברוכה הבאה אלינו בפורמט האקטיבי. מקווה שתצליחי להנות מהצוותא הנרקמת לה כאן לאחרונה. איכשהו, יש לי הרגשה שהצוותא הטיפולית (עם כל שכנייך ובני ביתם) לא עשתה לך טוב לאחרונה. ובאמת, כולנו רוצים לחוש שייכים מצד אחד, אך ייחודיים ו'בנים יחידים' אצל המטפל שלנו. כרגע את מרגישה נטושה וכואבת, אולי אפילו נבגדת. הדברים שלך עוררו בי אסוציאציה של גשר חבלים מתנדנד ("נתנה לי להתקשקש"; "משבר אמון"; "און אנד אוף בטיפול"; "דילגתי על פגישות") - משהו עם הרבה חורים, לא מאד יציב, ואפילו מעורר חרדה. כדי לבסס עבור עצמך קרקע מוצקה יותר, עליך להתגבר - ולו לזמן קצר - על הנטייה הפסיבית שלך, ולפעול בנחישות לחיפוש מסגרת טיפולית מתאימה. אל תוותרי. ליאת

תודה על ההתייחסות והתגובות. אני מניחה שבשלב זה אשאר בפסיביות. לא עושה לי טוב ההחשפות הזו.