לליאת (אם את עדין פה)

ליאת כתבת למטה בתגובה לחן , על הענין שניפגעות תקיפה מינית מאשימות את עצמן בגלל הענין של שליטה... כמנגנון הגנה. אני גדלתי וגדלה בסביבה מאוד תומכת ומקסימה בגיל עשר עברתי אונס ע"י משהו שמאוד חבבתי לא משהו שיש לו קשר משפחתי אלי, אלא אדם שהיה אחראי על פעילות כלשהי שהתשתתפתי בה. אולי בגלל המקום הטוב שגדלתי אין לי האשמה עצמית כלל וכלל אבל לענין השליטה פתאום חשבתי שאני הייתי אדם מאוד עצור וגם "אמיץ" שלא מפחד מכלום כי אם לא מפחדים אז כאלו שולים במצב .. אני לא מפחדת!! בתקופה של השנתיים האחרונות דוקא לאחר שהסיפור עלה בטיפול, פתאום אני אדם "פחדן" כן , אני מפחדת מדברים מסוכנים ובכלל חוויות של טיולים כגון: רכיבה מהירה באופנוע, אומגה , בנזי(קפיצה מגובה גבוה) וכד' כבר מפחיד אותי.. ובעבר היו התחביבים שלי. אני יחסתי זאת להתבגרות מסוימת שלי(לדוגמה בילדות יכולתי לקפוץ מבנין בעל שתי קומות בלי פחד) היתכן שכל זה קרה תוצאה מאפשרות "לאבד שליטה" ולתת לפחד להגיע לא לשלוט, שבירה של דיסוציאציה מסוימת?

רחל יקרה, הצטערתי לשמוע על החוויה הקשה שעברת בילדותך. נדמה לי שלא סיפרת זאת כאן עד היום. מה שכתבתי לחן על תחושות האשמה, מתייחס לנטייה רווחת של הקרבנות לייחס את האירוע הטראומטי למשהו שעשו או לא עשו, ובכך להימנע מהרעיון לפיו העולם הוא שרירותי, לא צפוי ואכזר. תופעה זו שכיחה אף יותר במקרה שהמתעלל הוא דמות קרובה שאמורה הייתה לשמור על הילד מפגיעה. ההתנהגות חסרת הפחד יכולה להיות קשורה לטראומה באופנים שונים, החל מתחושה מדומה של שליטה, יכולת להתנתק במצבי סכנה, ועד לניסיונות עקיפים לפגיעה עצמית כעונש על אשמה לא מודעת. הטיפול שלך הוא המרחב הטבעי לבירור שאלות אלה, והשינוי עליו את מדווחת מעיד על כך שנעשית שם עבודה טובה. שולחת לך חיבוק ליאת

אני נוהגת ללכת במקומות חשוכים בעיר בשעות מאוחרות. מודעת מאוד לעובדה שאני מסכנת את עצמי, ובעצם זאת המטרה. כמעט לא מרגישה את הפחד, ויודעת שגם אם יקרה דבר מה מכאיב, אצליח להתנתק מהכאב או להסביר אותו באופן מספק. אולי אם יקרה משהו ארגיש פחות נורא בתוכי... אשמח לקרוא תגובתך. מקווה שאת לא נגעלת ממני.