האוכל רודף אותי....

שלום, אני בחורה עם עודף משקל של כ-15 קילו. ורק המחשבה על ירידה במשקל מפחידה אותי כל כך שאני כל יום מחדש לא מצליחה לעשות את הצעד הראשון. זה מאוד מפריע לי (המשקל), ואני ממש רוצה להוריד את העודף הזה, אבל הפחד שעולה בי מהמחשבה שאני אולי אהיה רזה ממש מפחיד אותי, וגורם לי רק לאכול עוד. מה לעשות? איך להתגבר על הפחד המשתק הזה? אשמח לקבל תגובות...

שלום דקל, את מתארת בעיה מוכרת, של אכילה והשמנה כהגנה על הדמות הרזה והנשית המסתתרת שם בפנים. אני ממליצה בחום על פנייה לפסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בהפרעות אכילה, איתו/ה תוכלי להתוות תכנית טיפולית שתכלול עבודה על הפחדים העמוקים יחד עם הקניית הרגלי אכילה נכונים (בשיתוף עם דיאטנית). בהצלחה ליאת

הי דקל, קודם כל אני רוצה לציין שיש לי מושג דיי טוב על מה את מדברת מכיוון שנדמה כאלו דנה של לפני חצי שנה כתבה את השורות שכתבת את. העניין הוא שאז אפילו לא הייתי מודעת לכך שאני בורחת מלהיות רזה. את לעומתי כבר מודעת לכך ואני הייתי מציעהל ך לבדוק בדיוק ממה הפחד עצמו, זאת אומרת מה כל כך מפחיד בלהיות רזה. אצלי זה היה כמו שליאת ציינה לברוח מהנשיות, בנוסף לכך היה לי מאוד קל להתחבא מאחורי מעטה השומן ולהאשיםאותו בכל הצרות בחיים שלי- לא אוהבים אותי כי אני שמנה, בחורים לא נמשכים אלי כי אני שמנה, החדר מבולגן כי אני שמנה. ככה ברחתי מעצמי שנים. כל כך הרבה דברים תליתי בשומן-כשאני אהיה רזה אהיה מאושרת, כשאהיה רזה יאהבו אותי, כשאהיה רזה אתפח את עצמי, כשאהיה רזה אסדר את החדר, כשאהיה רזה... נו?! אז מה הפלא שלא הרזתי?? מה הייתי עושה אם הייתי מרזה ומגלה שכל הבעיות עוד שם?? את מי הייתי מאשימה? בנוסף למדתי מה האוכל ממלא אצלי, כיצד הרדיפה אחרי האוכל ממלאה צורך כל כך ראשוני וכיצד הוא מחפה על העדר באמא (היא קיימת אבל לא נוכחת). עם הטיפול שלי שאגב לא עסק באוכל כמעט בכלל, שמתי לב שכשאני מתעסקת עם הבעיות האמיתיות שלי אז אוכל תופס פחות ופחות מקום וכך גם הוא תפס פחות מקום במכנסיים. כשעזבתי את בית הורי ירדתי בחודש וחצי הראשונים 10 קילו בלי דייאטה ובלי ממש להרגיש. אני מניחה שמה שאני באה להגיד לך זה שחשוב להבין את המקור לפחדים, וגם על סמך הנסיון האישי שלי הפתרון כמו ההרזיה מגיעים כשיש סוג של קבלה עצמית. מקווה שלא סתם קישקשתי לך כשסיפרתי על עצמי כי המטרה הייתה לנסות לגעת בך דרך הניסיון של בחורה עם בעיות אכילה כפי שאת מתארת.

היי דנה, אני לא יודעת אם דקל התחברה לדברים שלך (יש לי תחושה שמאוד), אבל אני עצמי מאוד התחברתי אליהם. מאז שאני נערה צעירה, העליתי והורדתי כ-180ק"ג (לצערי אני לא מגזימה). בכל פעם שאני יורדת במשקל ומגיעה למשקל שאני מרוצה ממנו, טוב לי עם עצמי, ואני מתחילה לצעוד לעבר מטרות חשובות ומפחידות, אני מיד נבהלת ובורחת דרך המשקל מאותן מטרות וחוזרת להתחבא בתוך השומן השנוא, אבל המגן, המוכר והבטוח. הרס עצמי לשמו. אגב, את דיברת על הורדה של 10 ק"ג בחודש וחצי, אני העליתי פעם 20 ק"ג בתקופה כזו.גם אני נמצאת בטיפול, שעוסק בעיקר בעניינים אחרים. אמנם נושא המשקל עולה, אבל בינתיים עוד להצלחתי למצוא את הדרך הטובה לעסוק בזה במסגרת הזו. ולדקל, אני מקווה שתמצאי את הדרך להיות שלמה עם עצמך, ואם את צריכה להשיל 15 ק"ג בשביל זה, אז אני מאחלת לך שתמצאי את הכוח והדרך לעשות את זה ולהתגבר על הפחד מפני ההזדמניות החדשות שיפתחו בפנייך עם המראה המעודכן. לילה טוב, יעלה

אני חושבת הרבה איך לענות לתגובה שלך, והדבר היחיד שאני יכולה להגיד שאני כל כך מזדהה וכל כך מבינה על מה את מדברת וגם אני הייתי בסיבובים האלה של להרזות ולהשמין חזרה ולשנוא את עצמי ולמצוא עוד ועוד סיבות להלקות את עצמי... הייתי שם 12 שנה במקום הזה, מאז שאני ילדה קטנה. הכאב הזה שאת מתארת (וגם יעלה) הוא הכאב שלי. אבל יש דרך לטפל בזה-אני יודעת, אם מישהו היה אומר לי את זה לפני חצי שנה הייתי חושבת שהוא פשוט לא מבין מה אני עוברת: המחשבות האלה על אוכל 30 שניות בדקה, 60 דקות בשעה, עשרים וארבע שעות ביממה-לא משנה על מה מדברים או איזה סרט אני רואה יש רק מחשבות על האוכל וזה מטריף את הדעת. יותר מידי דגש יש על סוגי הדיאטות אבל אין דגש בכלל על השורש של הבעיה, וכמו כל דבר כמעט, ברגע שמגיעים לשורש הבעיה נפתרת. אולי את לא זקוקה לנחישות ואנרגיות חדשים אלא פשוט לנצל את הכעס הזה שלך ולנטב אותו למקום טוב יותר. לנסות לעזור לעצמך דווקא מהמקום הכועס. שוב-אני יודעת שאלה מילים גדולות ושעד שזה לא יגיע מתוכך זה לא יבוא, אבל לא יודעת, אולי אני מצליחה לתת מהנסיון שלי קצת תקווה.