יום שלישי הגיע, אני ראשונה

היי סיכמנו שביום שלישי מביאים לפה (גם) דברים מצחיקים מחדר הטיפולים. האמת, היה לי מאוד קשה. לא רק למצוא, אלא בעיקר להביא. מה זה, התרגלנו להביא לפה רק את המצוקות? בסוף החלטתי לספר את הקטע הבא: בשולחן שלידי, ממש מולו, נמצא שעון מעורר. אני שונאת אותו כי בגללו מגיע המשפט, שאני הכי שונאת בפגישה:: "אנחנו צריכים לסיים"... בתחילת אחת הפגישות הפכתי את השעון, כך שהוא לא יראה מה השעה, בתקווה שהפגישה לא תסתיים... כמובן שיש לו שעון אחר על היד לגיבוי.... אבל שנינו צחקנו.... ועכשיו, כשאני כותבת את זה, אני מבינה כמה זה גם כל כך עצוב.... אין, אין מצב להישאר רק בשמחה, אה? עכשיו נראה אתכם. הדר

שונאת את הניק שלך, אגב סיבות סנטימנטליות אולי אני צריכה אישפוז. אני משליכה כל הזמן. אבל מודעת לזה. ולענייננו. אפשר לומר דברים אמיתיים ומרירים, לפעמים זה יותר משחרר מלצחוק.

גם אני לא מתה עליו, (על הניק...) לא יודעת למה בחרתי בשם הזה, אבל נתקעתי איתו.... ככה מכירים אותי פה.... מה, אני אחליף עכשיו? גם ככה אני בתקופה שאני לא יודעת מי אני.... הדר

8-) http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%91_%D7%9C%D7%A0%D7%95_%D7%99%D7%97%D7%93

הדר, אני מאמינה שהכל מורכב בחדר הטיפול. גם השמחה... אני לא לומדת פסיכולוגיה. אבל בכל זאת הבנתי... ואותי זה הצחיק... (-: מרצה במדעי ההתנהגות, אוניברסיטת בן גוריון "אני רואה שאתם חסרי סבלנות אז נלמד עוד מנגנון הגנה אחד ונסיים. השלכה. השלכה זה כשהתוכן עובר מהעצמי לאחר. לא אני מרגיש ככה, הוא מרגיש ככה. לא אני רוצה לסיים את השיעור, אתם רוצים. להתראות בשבוע הבא". נורית

חחחח

וואוו כמה צחקתי! הדר

ערב טוב, שעת ערב מאוחרת. קליניקה חשוכה. פתאום התרעה: אמא, יש מישהו על יד הדלת של הקליניקה. אני טסה אל הדלת. עומדים שם שני אנשים שאיני מכירה. אני מזמינה אותם להיכנס ולשבת, כשאין לי מושג ירוק מיהם. הם מתיישבים. אני מנסה להרוויח זמן: רוצים לשתות משהו? (דווקא נחמדים. רצו קפה). טסתי למטבח, מדפדפת נואשות ביומן שלי. מי אלה, לכל הרוחות? ביומן לא רשום כלום. בתושיה של אדם נואש, החלטתי לבדוק גם בדף של השבוע שלאחר מכן. שם דווקא הם היו רשומים ועוד איך. נכנסתי לקליניקה עם שתי כוסות קפה, חיוך, וקוצר נשימה שהוסווה היטב. עד סוף אותה פגישה זלגו לי פלגי זיעה מתחת לסוודר. שלכן ליאת (בורקס גבינה :-)

שלום בננות, מקווה שעדיין אתן מחשיבות את הודעתי ליום שלישי, למרות האיחור... יש משהו שנזכרתי בו מהטיפול (לשעבר) אותי זה הצחיק באותו רגע, מקווה שגם אתכן (רק בנות פה?) בכל אופן, כאשר שתקתי בטיפול תמיד בהיתי בתמונה שהיתה מולי של קנדינסקי... יום אחד החלטתי לשבת בכורסה אחרת (ממול) וכאשר שוב שתקתי פתאום היתה מולי תמונה אחרת(מן הסתם), ואז אמרתי למטפלת שתמיד בשתיקות אני רגילה לראות את הציור של קנדינסקי :- ) לילה טוב