לליאת -שאלת המשך

ליאת, אני מודה לך על תשובתך (התאהבות במטפלת). בגלל השרשור הארוך "פספסתי" אותה. אני מבקשת לשאול שתי שאלות המשך, סליחה מראש על אורכן... 1. שמחתי לקרוא את דברייך, כביכול קיבלתי "לגיטימציה" לרגשותיי. אני חייבת להתוודות ולספר לך שפרסמתי את שאלתי בפורום נוסף, ושם קיבלתי תשובה ש"היממה" אותי: נעניתי שלפי תיאוריי אני משתמשת בטיפול כדרך מילוט מהחיים עצמם, ובמקום ליצור קשרים אמיתיים אני מטילה את כל יהבי על הקשר עם המטפלת, וזה מצב חמור. תחושת ה"הלם" נבעה מכך שביני לבין עצמי (וביני לבין המטפלת) אני מתחבטת בשאלה זו - אם רגשותיי העזים אינם אלא בריחה מהמציאות ומשמשים מערך "אשלייתי" ו"נוח" לנסיגה מהחיים האמיתיים. איך אפשר לדעת זאת ??? דיברתי עם המטפלת על כך. היא טענה שבשלב מסוים בטיפול המטפל הופך להיות כל עולמו של המטופל, ונוכח עברי ה"מפואר", הקשר עמה מעורר בי רגשות כה עזים ובלתי נסבלים בגלל החסך והחסר העצום, ובהמשך זה יחלוף. איך אפשר לדעת אם הרגשות המתעוררים הם מטרה (אמצעי לבריחה ולנסיגה), תחליף, או "תופעת לוואי" של הטיפול ??? 2. אף על פי שאני יודעת את התשובה מראש אשאל בכל זאת שאלת תם (מפורים לפסח...) - לגבי מגע פיזי: החוק אוסר מגע במסגרת טיפול, מתוך רצון להגן על המטופל, אבל אולי כדאי לרגע לעצור ולשאול - האם תמיד זה נכון? מחקרים רבים מראים שמגע פיזי רך (תרתי משמע) ולא מיני מסייע, תורם והוא אחד מן הצרכים הבסיסים של האדם. במקצועות רבים המושתתים על קשר בין בני אדם יש מגע (גננות ומורים נוגעים בתלמידים, רופאים בחולים - ורואים זאת גם בכתבות בטלוויזיה (ואין כוונתי למגע הקשור בבדיקות וטיפולים רפואיים), עו"סים, סוכני מכירות "מעודדים" לגעת קלות בצרכנים, מחקרים הוכיחו שמלצריות שנגעו קלות בסועדים זכו ל"טיפ" גבוה יותר ויש רבים נוספים. אם למגע קל יש כוח כה רב מדוע אוסרים אותו במסגרת שאמורה לתקן ולהשלים חסכים ונזקים מן העבר. מטופל שאינו רוצה בכך, יכול לומר זאת, ומי שזקוק לכך ומביע את רצונו לכך (בהנחה שגם המטפל מסכים לכך) - האם אין מקום להפעלת שיקול דעת מצד המטפל (במיוחד כשהמטפל והמטופל בני אותו מין והזהות המינית של שניהם מגובשת וברורה), האם לאורך כל הקריירה המקצועית שלך לא מצאת את עצמך (ו/או קולגות שלך) מתלבטת בשאלה זו ? תודה מראש, דנה

שוב שלום דנה, אני חושבת שאם הרעיון של 'טיפול כבריחה מהחיים עצמם' מדבר אלייך, או לפחות אינו נפסל על הסף, כדאי מאד לדבר על כך בטיפול עצמו. כל התייחסות שלי מכאן לא תהיה אלא ניחוש, העלול להכניס 'רעש' לבירור האמיתי שצריך להיעשות בחדר. חשבי למשל על ילד קטן, התלוי כל כולו באהבת הוריו. כאשר הוא ילד צעיר, אהבה זו ממלאת אותו, מספקת את כל צרכיו, ו'מתדלקת' אותו לקראת היציאה החוצה, לעולם שבחוץ. אני מאמינה שיגיע הרגע, בו תוכלי להשתמש בקשר הטיפולי ככן-שיגור אל קשרים נוספים, בוגרים, מלאים והדדיים יותר. בשאלת המגע בטיפול עסקו ועוסקים מטפלים רבים, הנתקלים בעבודתם בצרכי קרבה של מטופלים. אני יודעת שיש מטפלים הנוהגים ללחוץ יד למטופלים, ומכירה גם מטפלים שנפרדים בחיבוק. יש להניח שסוג המגע שמטפל מרשה לעצמו לקיים בטיפול קשור גם לגישה הטיפולית, ול'אסכולה' ממנה מגיע הפסיכולוג. אני מסכימה שמגע פיזי הוא צורך אנושי חשוב, אבל טיפול אינו מיועד לסיפק צרכים. איש לא היה מעלה בדעתו לבוא לטיפול כדי לאכול, הגם שרעב הוא צורך פיזי חשוב מאין כמותו. כנ"ל לגבי שינה או מין. בטיפול, יש התכווננות לצרכים, היענות להם, הקשבה להם - אך לאו דווקא סיפוק שלהם. זה הבדל חשוב. אישית, איני מתלבטת בשאלה זו, ומאמינה שקשר טיפולי אמיץ וקרוב יכול וצריך להתקיים גם ללא מגע פיזי. האם זו התשובה שידעת מראש שתקבלי? :-) ליאת