התאהבות מטופל במטפל-למה?

זה לא פעם ראשונה שאני קוראת בפורום על התאהבות מטופל במטפל. ממה זה נגרם? מהמפגשים הקבועים שיוצרים תלות וגעגוע או מה?

שאלתי עוסקת בהתאהבות של מטופלת במטפלת (שתי נשים): טופלתי כשנה+ אצל מטפלת (כעת לקחתי "פסק זמן" ממנה). בחרתי במכוון באישה. מאחר שאיני לסבית, סברתי שבכך תימנע ה"התאהבות" וה"משיכה", וכך אמנע מעצמי סבל, כאב וייסורים. הערכתי כי אקשר רגשית למטפלת, אך לא שיערתי שאגיע לעוצמת רגשות כה עזה, ולהזדקקות כמעט נואשת לקרבה ולמגע פיזי (לא מיני) עמה. אציין כי פניתי לטיפול מאחר שכל חיי הייתי ילדה-נערה-אישה לא אהובה ולא רצויה. אמי לא יכלה לטפל בי, ודמויות חלופיות אחרות הופיעו ונעלמו תדירות בחיי. גם היום (בת 36) אני לבד, ולא ממש מעניינת אף אחד. חזרה לשאלה - כפי שציינתי, אני חווה סבל רב ומיוסרת, ואני שואלת את עצמי מה הטעם בכך? האם סבל הבדידות לא "כדאי" ו"עדיף" יותר, מאשר הסבל של "להרגיש עם, להיות בלי"??? כתבת בעבר שזה "חלק מהטיפול", שזה "עוזר", "מקדם", ו"עובר מעצמו". האמנם ??? כדי להמחיש את מצבי בדיוק אשתמש במטאפורה הבאה: אני מורעבת. בשל הזמן הרב שחלף ללא מזון אינני מרגישה כל-כך בחסרונו. הקיבה כמעט "התנוונה", וכבר לא מרגישים את הכאב. הקשר עם הפסיכולוגית משול להנחת פירורי מזון על הלשון. תחושת הטעם שמעוררים הפירורים מפעילה את מיצי הקיבה ומע' העיכול ופתאום הגוף הרעב והתשוש מרגיש בעוצמה חדה את הרעב הכבד ורוצה להשלים את כל החסר לו. אבל נתנו לו רק פירורים... האם במקרה זה לא עדיף היה שלא לתת פירורים ולהישאר במצב הקיים...? לא עדיף לא להרגיש מאשר להרגיש רגשות כמה קשים אלו שלא יבואו על סיפוקם? הרי אומרים תמיד "על תעיר דובים ישנים"... אשמח לקבל תשובה מפורטת וישירה, ואשמח עוד יותר אם תתייחסי אל הנושא לא רק "לפי הספר" ותאוריות אלא גם על סמך ניסיונך המקצועי עם מטופלות במצב דומה לשלי. תודה רבה לך.

דנה, קראתי את התיאור בו את מתארת את ההזדקקות שלך לקשר, והתיאור כל כך חי שגם אני הרגשתי רעבה... התחלתי לחשוב מה ממלא את ההזדקקות : כמות פגישות או איכות פגישות. כי יכול להיות שכמות הפגישות תשאר בגדר פירורים כשלצידן אין איכות, אין את הדבר שנוגע שלאט לאט ימלא, יגע בחסך הגדול. אני יודעת שזה נשמע מעט, אבל זו התחלה... שולחת לך חיבוק גדול ורחב ניבה

דנה יקרה, קראתי בעניין את דברייך, ואנסה להשיב באופן לא מדי תיאורטי :-) הדוגמא הציורית שלך, של פירורים הניתנים לגווע ברעב, המחישו היטב את תחושותייך, אבל הרשי לי להקשות ולשאול: מדוע פירורים? אני חושבת שקשר כה משמעותי ועמוק כמו שאת מתארת הוא מעבר ל'פירורים', מה גם שאת עצמך אומרת עד כמה קשר כזה היה חסר בעברך. את שואלת גם, למה לסבול מ"להרגיש עם, ולהיות בלי". אני לא בטוחה שגם כאן האמירה משקפת את המציאות. מטפלים בהחלט חשים רגשות כלפי המטופלים שלהם. את לא "בלי". אני מניחה שהקשר הזה הוא קשר מסוג שונה ואחר, ובהיותו כה חשוב ויקר, הפחד לאבד אותו קיים כל הזמן. אני מסכימה שלקשר הטיפולי יש את מגבלותיו האתיות, שהוגדרו כדי למנוע מצב בו ייעשה שימוש לרעה באותן תחושות עזות כלפי המטפל. מבחינה זו, אין מדובר בקשר מלא והדדי, כמו אלה המתרחשים במציאות. לכן, גם מגע פיזי אינו חלק מן הטיפול. בניגוד אלייך, אני לא חושבת שמכאובי הבדידות עדיפים. לטעמי, הבדידות קשה מקשר, גם אם קשר זה הוא קשר טיפולי. הידיעה שאינך לבד, ושיש מי שרואה אותך ואת מצוקתך, כואב איתך את מכאובייך ושמח בהישגייך, אינה עניין של מה בכך. ועוד הערה קטנה לסיום: לפעמים, לפחות בעיני, אחת ממטרותיו החשובות של הטיפול היא דווקא כן להעיר דובים ישנים ! לפעמים כשמתעוררים דובי הכאב והתסכול, יש סיכוי שיתעוררו גם דובים אחרים (אם כבר שמח, שם, במאורה): דובי התשוקה, אלה המחברים אותנו מחדש אל החיים במלוא החריפות והעוצמה. דובי החיים, הסקרניים, המחפשים, המשתוקקים להרפתקאות. לא הייתי מאחלת לאף אחד להסתובב בעולם כשהדובים שלו ישנים. זה משעמם, ונוטל מהחיים את טעמם. חג שמח, איכשהו ליאת

רק דבר אחד,לדעתי,האהבה שלך ממש לא קשורה למין.זה לא זה.גם לי יש זמנים ותקופות שאני "מתה" על חיבוקים חמים ומחזיקים וביכלל נראה לי גם כי גדלתי ללא חום(מטופלת ומפותחת אך ללא חיבוק אחד שניתן להזכר בו ללא ספק) אני כה הרבה חום נותנת לאנשים וכה זקוקה בו בעצמי.אני אישית למדתי דרכים לבטא ולספק את הצורך הזה.יש נחמה חלקית בעולם הזה לפצעי הילדות.נכון שלא תהי לעולם ילדה אהובה ומחובקת,לא תשבי על בירכיים של אמא והיא לא תלתף אותך,הכאב של ההבנה הזות הוא זוועתי(אולי אותו את עכשיו מרגישה)כשהגעתי להבנה הזות פשוט זרחתי חנוקה מהדמעות...אבל זה לא אומר שאת צריכה לווטר על הצרכים הרגשיים שלך!!!את יכולה ללמוד להיות מוקפת ומחובקת בחברות,בן זוג וילדיך.סתם אשתף אותך.ביתי בת 4כמעת ניכנסה אלי למיטה בבוקר,לא היה לי כח לפתוח עינים,ליטפתי אותה,היא חיבקה אותי, נישקה כמה פעמים, ניצמדה אלי ונירדמה.את יודעת עד כמה זה מתוק,לא רציתי לקום גם אני...גם בזה יש נחמה...ואולי הנחמה היא באה אך ורק כשלב האחרון של האבל הזה...הרבה כח וחום...

הי ליאת ופורים שמח שאלה: אני כל כך רוצה חיבוק מהפסיכולוגית שלי, כל כך רוצה להרגיש את מגע כף ידה. אני יודעת שבטיפול לא נוגעים, אין מגע. מה אני עושה עם מה שהתעורר בי, אני לא מסוגלת לדבר איתה על זה ומה שמוזר הוא שעד לא מזמן , פחדתי כל כך מהקירבה שלה אלי, אפילו לעמוד לידה, שמא בטעות אגע בו. אפילו לקחת עט מידה קשה לי, אבל יחד עם זאת כרגע יש פנטזיה לחיבוק, מגע. זה כל כך מביש להרגיש נזקקת למגע מסוג זה ממנה. מה אני עושה? אם אשתף אותה והיא תגיד שזה לא מקובל, זה יביך אותי אבל אני מאמינה שגם אותה. מה אני עושה. למה אני מרגישה כל כך נואשת ופאטית והאם מטופלים בדר"כ זקוקים למגע פיזי גם בטיפול? תודה ניבה

ניבה, קראתי את דברייך, אני עדיין מחכה להתייחסות מעמיקה ומפורטת ממנהלת הפורום. ויחד עם זאת... "יצחיק" אותך לשמוע שמה ש"מחבר" בינינו (ואני מזדהה איתך - תכף תראי גם למה) הוא תיאור הניסיון שלך להימנע ממגע עם המטפלת. ב"הפוך על הפוך", מרוב שאת רוצה לגעת את כל-כך נזהרת שלא לגעת, לא בה, לא בעט שלה. גם אצלי זה ככה - אני לא לוקחת ממנה כלום כדי שלא יווצר מגע: לא כלי כתיבה, לא קבלה, לא נוגעת בשום דבר שבחדר שלה. תראי מה אנחנו גורמות לעצמנו... כמה כאב מצוי גם בפרטים הקטנים והכל-כך לא חשובים...

כמו שת כתבת לי פעם שהרצון שלי בחיבוק חם חזק ובסיסי הוא מובן ונורמלי גם אני חושבת כך.את יודעת שב"סיפור" שלי היה לי מותר להתחבק כי זה משהו אחר לגמרי אבל מוזר שכאשר היא פעם שמה לי יד על הכתף ניבהלתי.שנתיים לקח לי עד שהתחבקנו כמו חברות בדלת...כן אני מתה על החיבוק התומך הזה מידי פעם אבל איכשהו בו בזמן למדתי להרגיש חיבוקים של אנשים אחרים.גם דרך הטלפון ניתן להתחבק ...רק שניראה לי שבישביל זה הדובים אמורים להתעורר...אולי...אהבתי את הדימוי.

גל יקרה, אם תערכי חיפוש קצר בפורום זה (מילת המפתח: "העברה"), תוכלי לקרוא המון על תופעת ההתאהבות במטפל/ת. ככלל, בשל העובדה שהמטפל הוא דמות משמעותית, קבועה ויציבה בחיי המטופל, ועם זאת, מבחינות רבות, המטופל אינו יודע כמעט כלום על חייו האישיים - נוצרת קרקע פוריה להשלכות של רגשות עוצמתיים, בהם גם אהבה והערצה, או להשלכות של תכונות אישיות אידיאליות. זהו קשר שאינו נשחק בחיי יומיום משותפים, ואינו עומד במבחני המציאות, וככזה - נותר עמיד יחסית לאורך זמן. כמובן שהנסיבות המיוחדות לטיפול (אמון, קרבה, ביטחון, וכד') תורמות גם הם לתופעות עליהן את מדברת. כאשר מתרחשת התאהבות כזו, מומלץ מאד לדון בה עם המטפל, ולהבין כיצד ניתן לרתום אותה לטובת התהליך הטיפולי. חג שמח ליאת

קראתי את 3 התגובות שלך כמה פעמים. כל כך הזדהיתי, הן כל כך מרגיעות... כשאני מתיאשת ורוצה לברוח מהכל וממנו, גם המטפל שלי מדבר על חשיבות הקשר עם הרגש, מה שכינית "דובים". אני מתווכחת איתו ורבה איתו, מה אכפת לי להתווכח בסביבה הטיפולית המוגנת... בפנים בפנים אני יודעת שזה נכון. עובדה, שככל שמתקדם הטיפול, מתגברות גם העוצמות של הרגשות החיוביים שלי. אני חושבת שאני עדיין נלחמת בחלק מהם. כנראה שגם הם לפעמים מפחידים... תודה שאת פה. הדר