הפסיכולוגית שלי..

שלום ליאת, לפני כשבועיים הסתיים טיפול בן כ-5 שנים בטריקת דלת. (למרות שהדלת עצמה לא נטרקה, אבל זו ההרגשה שנותרה). יש לי תחושות לא קלות, שבהן גם תחושת אובדן מסוים, עצב, אכזבה, בלבול וכו'. אל המטפלת פניתי לפני כ-5 שנים כשהייתי במצב שונה משמעותית מהמצב שאני נמצאת בו היום. גדלתי בבית כאוטי, שבו ערערו את בטחוני העצמי ותחושת חוסר ערך עצמי היתה טבועה בי. גדלתי לבד, כמעט ללא חברים, בלי מיומנויות חברתיות.. המטפלת היוותה תחליף הורי. לא נוצרה ממש תלות, אבל היא עזרה לי לראות בצורה מפוכחת את החיים. למדתי לחבב אותה מאוד. סבלתי מחרדות נוראיות, טורדנות כפייתית, פוביות. היא ייצגה את קול ההגיון, ולראשונה בחיי סמכתי על מישהו אחר מלבד עצמי. וכשהיא אמרה "הכל יהיה בסדר" זה הפיח בי הקלה, רגיעה מסוימת. היא פסיכולוגית מאוד יוצאת דופן, מנטליות פחות ישראלית..היא הקשיבה לי באמת, משהו שפסיכולוגים רבים אחרים לא עושים (מקווה לא ליצור תרעמת). לדוגמא, הייתי בטיפול קצר לפני שפניתי אליה, בדוח הסיכום כתבה הפסיכולוגית האחרת "אושר טוענת שעשו לה כך וכך..וכו'" פסיכולוגים רבים חושבים שהם יודעים טוב יותר מהמטופל מה מתרחש אצלו, מתוך עמדת עליונות, ולא הקשבה אמיתית. לכן המפגש עם מטפלת מופלאה, רגישה, אצילית, אמפטית באמת, עורר בי אמון כלפי בני אנוש בכלל. היא עזרה לי לטפח את הפנימיות דבר שהוזנח לגמרי בשנות ילדותי והתבגרותי, תוך אחיזה מוחלטת במראה החיצוני. ואם לחזור לתקופה זו, בחודשים האחרונים התבטלו ביוזמתה מפגשים רבים (היא נמצאת המון בחו"ל, ועובדת גם בערים אחרות), היא גם הייתה חולה וכו'. כך שיצא לנו להיפגש אחת לחודש-חודש וחצי ויותר. יש לציין שבשנה האחרונה הייתי קובעת מפגשים ע"פ הצרכים שלי, ולא משהו רציף, והיא קיבלה את זה. אבל בחודשיים האחרונים הרגשתי התמוטטות, קרו הרבה דברים קשים בחיי וממש הייתי זקוקה למפגשים האלה. בנוסף, במהלך השנים נהגתי להתקשר אליה במצבים קשים, כלומר, היה לנו מין הסכם לא כתוב, שאני מתקשרת אליה במצבים שאני ממש ממש סובלת ולא מרגישה טוב, במקרים דחופים. לא ניצלתי את זה לרעה, אבל יש לציין שכמעט תמיד, באותו רגע, או באותו יום שוחחנו בטלפון והיא העניקה לי תמיכה והזכירה לי הבנות מסוימות. בחודשים האחרונים ניסיתי לקבוןע תור וגם להשיג אותה בטלפון ללא הצלחה, לא מצאתי אף עיתוי מוצלח, מה גם, כשכן תפסתי אותה, ואני משערת שהיא הבחינה בקול שלי שמשהו לא בסדר, היא התעלמה מכך. (היא הייתה צריכה לטוס באותו יום, או עסוקה בעבודה יום אחר, או חולה..). ואיכשהו פגישתנו נדחתה משבוע לשבוע..ואז סוף סוף הגיעה היום המיוחל להיפגש (לפני כשבועיים) כשהתיישבתי אמרה לי המטפלת כי פגישתנו זו תהיה קצרה, כי צריך להגיע טכנאי לביתה כדי לתקן משהו. אני הגבתי "זה בסדר, אני רגילה שפגישות מתבטלות, לא חשבתי אחרת..". היא הגיבה בתמיהה ואז הוספתי "את יודעת, כשמתבטלות פגישות, ומטופל מחפש מטפל כ"כ הרבה זמן, משהו באמון נפגע" ועוד "למה את מצפה? שאני אשב כאן, אחרי כ"כ הרבה זמן, ואמשיך מאיפה שהפסקנו? הרי אני לא זוכרת על מה דיברנו אז, אני לא במקום ההוא יותר, וגם, עם האמון שנפגע איך אני יכולה לדבר כאילו לא קרה כלום?" היא השיבה "מה לגבי הפגישות הרבות שאת ביטלת, את חושבת שלמטפל אין מה לעשות, מלבד לשבת ולחכות שהמטפל יגיע?" עניתי "יש יחס שונה לטיפול בין המטפל למטופל, אני זאת שזקוקה לטיפול..וגם, תמיד הודעתי מראש". היא הגיבה רע מאוד למה שאמרתי. בשלב מסוים היא פשוט הורידה את הראש, שמה את היד על המצח והנידה את הראש מצד לצד משהו ששידר "אין לי כח לזה"..ואז אמרה "טוב, אולי כדאי שנקבע פגישה אחרת" ואני השבתי "את לא מסוגל להכיל את הכעס שלי" והיא ענתה "אני לא אמורה לא להכיל, ולא לאכול את הכעס" ועוד "אני לא פח אשפה לכעסים של מטופלים, אולי בגישה אחרת, לא בגישה שלי". (שכחתי שלפני כן היא גם אמרה "טוב, חבל על הזמן, כבר חלק מהזמן אבד, את רוצה לנצל את הזמן שנותר לדבר על משהו?") בשלב הזה הרגשתי עלבון נוראי וחשבתי שאני אפרוץ בבכי. לקחתי את התיק והתחלתי ללכת, היא הציעה "את רוצה לקבוע פגישה חדשה? ואני אמרתי "לא, אני לא אבוא יותר, לא אעיק עלייך יותר". יצאתי משם עם תחושות קשות מאוד. משהו מהתחושה הישנה, של שנים רבות אחרונית, עלתה. הרגשתי הכי לבד בעולם, חשתי אובדן מסוים. אני לא מבטלת את ההישגים של הטיפול הזה, אני מסוגלת לרכב בחיים ללא גלגל עזר, ההבנות והיכולת שרכשתי לא אבדו, אבל זו אכזבה גדולה עבורי. אני מרגישה שהיא ביטלה אותי, לא נתנה לי לדבר על הכעס שלי.. והרי אחת הבעיות הגדלות שלי הינה ביטול עצמי. מה גם, שלא שמעתי ממנה מאז. אני משערת שהטון והנימה שלי לא היו נעימים או מוכרים לה, הייתי צינית, כעוסה, תובענית ועם מנות גדושות של טרוניה. חשבתי על ז\ה שאולי בעיניה אני כפוית טובה, ומין יצור רעבתני שדורש ודורש ודורש.. דבר אחרון נוסף, היה לי מאוד קשה לבטא כלפיה כעס, וזו אחת הפעמים הנדירות שזה קרה. הקושי נבע גם מהערכה מאוד גדולה שיש לי כלפיה, אולי פחדתי לאבד אותה או להצטייר בעיניה ככפויית טובה, מה גם שהיא עשתה המון למעני בשנים אחרונות, אף מטפל אחר לא היה עושה את זה בשבילי. לדוגמא: מאחר ונקלעתי לחובות, היא הורידה את סכום הטיפול לסכום סימלי וזאת לאחר שדנו בכך וקבענו ביחד את העלות על סמך היכולת שלי. (ומדובר בטיפול פרטי..). אשמח לשמוע את דעתך , ליאת. וסליחה על אורך מכתבי.

היי אושר, זה בטח לא מנחם אבל זה ממש מוכר לי... אני גם מאוד מעריכה את המטפלת שלי אבל במקביל היא כל כך פוגעת... נורית

שלום לך אושר, אני הייתי ממליצה לך לכתוה לה מכתב ארוך עם כל מה שפרטת כאן, כמה את מרגישה שהיא עזרה לך וכמה היחסים היו חשובים לך וכמה כואב לך להרגיש "פחות חשובה" כעת בעיניה, טוב שאת יודעת גם על הטוב שהיא תרמה לך אבל כדי שאת תרגישי יותר טוב אני הייתי ממליצה לך פשוט לכתוב ולהעביר אליה מכתב, אני בטוחה שאת תרגישי יותר טוב, הרי מה יש לך להפסיד? את גם ככה מרגישה שהקשר אבד, תוכלי רק להרוויח, לכי תדעי מה עובר עליה, איזה בלגן בחייה האישיים חלילה מחלה שלה או של מישהו קרוב לה, היא נשמעת אמפטית ונבונה ולכן אני בטוחה שתרגישי טוב יותר אחרי מכתב אלייה, ואולי גם תופתעי לטובה ותענה לך אותה מטפלת שכ"כ האמנת לה ובטחת בה, לפני שאת סוגרת את הקשר תני לה אפשרות להפרד ולהבין אותך, בהצלחה, נשמח לשמוע מה החלטת לבסוף

ערב טוב אושר, וכמובן גם נורית, יפית וחני, הקשר הטיפולי הוא קשר ייחודי, שאין לו בדר"כ מקבילה במציאות החברתית שמחוץ לחדר הטיפול. הסיפור שלך, אושר, נוגע ללב, בעיקר בשל היכולת שלך להכיר במעלותיה הטובות של המטפלת ובנכסים שהעניק לך הטיפול שלה, גם אם כרגע את בעמדה של פגיעות ואכזבה. אחד הדברים המרכזיים המבחינים את הטיפול ומייחדים אותו מכל קשר אחר, היא העובדה שהוא תחום בגבולות של מקום וזמן. במסגרת ה'חוזה הטיפולי', נקבעים מועדי הפגישות, תדירותן, אורכן והמחיר עליהן. נדמה לי שהקלקול בחוויה שלך החל כאשר הטיפול עבר ממערך מפגשים קבוע ומסודר למשהו יותר אקראי, המתקיים בהתאם לצורך המשתנה שלך, בהתרעות קצרות. נראה שקדמה לכך תקופה של ביטולים גם מצידך. איכשהו, מטפלים הם עם מסור, אבל גם עם עסוק. לפעמים סדר יום טיפולי מציב אתגר תובעני מאד עבור המטפל. פגישות מחוץ ללו"ז, שאינן מתוכננות מראש, יכולות להיות לפעמים משהו הדומה למשימה בלתי אפשרית. מפגשים לפי צורך הם "טיפול-לא-טיפול", וככזה, הוא מזמין סיטואציות בעייתיות מן הסוג שאת מתארת. אני מקווה שתמצאי את הדרך ליידע את המטפלת על תחושותייך הקשות. אולי באמת מכתב. אולי שווה לחזור לתקופת מה למפגשים סדירים, ולו כדי להיפרד שוב בדרך אחרת. מקווה שאחריתו של הטיפול לא תבייש את נעוריו... בהצלחה ליאת

זה מזכיר לי את הפסיכולוגית שלי מהרבה בחינות, כגון הורדת סכום הטיפול , התשרות בזמן של קושי ומנטליות לא ישראלית(ולדעתי טיפול לכן פחות שמרני) ואולי לכן את רגילה לזמינות שלה ולכן את כועסת כל כך.. לדעתי חבל להפנות גב תדברי איתה על כך והכל יראה אחרת... היא גם בן אדם ואת לא ידועת מה עובר עליה למרות שהיא לא אמורה להביא את החיים שלה לתוך הטיפול, מנסיון דומה שלי שמדברים על זה זה נראה ונשמע אחרת כדאי לך לדבר איתה.

אני לא אפנה אליה בשלב זה. אני אסביר יותר מאוחר את עמדתי זו :)