שאלות לשעת לילה מאוחרת...

היי ליאת, יש לי מספר שאלות: מה עומד מאחורי זה שמראים לסביבה שכביכול "הכל בסדר" אך בעצם רע לך? מהו ההבדל העיקרי בין הפרעת אישיות היסטוריונית לגבולית? האם יכול להיות שהפרעת אישיות מסוימת היתה "רדומה" והיא "התפרצה" בעקבות קשר זוגי? או גורם אחר שגרם לה "להתפרץ"...

באשר לשאלה הראשונה: רובנו קמים בבוקר מתלבשים מסתרקים שותים קפה ויוצאים לעבודה. כשיוצאים מפתח הדלת משאירים עד כמה שאפשר את הבעיות האישיות בתוך הבית. כשיוצאים מהבית אף אחד לא מעוניין שידעו שאתמול היה לך ריב עם אשתך , או שיש לך אובדראפט בבנק ואתה לא יודע איך לסגור אותו או שאתה בדיכאון כי תפסת את אשתך בוגדת. בקיצור, רובנו שמים מסכה על הפנים , מחייכים לעולם ונראים כאילו הכל בסדר אצלנו. אף אחד לא אוהב אנשים עצובים שמדברים על הבעיות שלהם ולכן ממשיכים לחייך ונראים כאילו הכל בסדר.

לפי ה ICD10 - הפרעת אישיות היסטריונית מאופיינת ב: א. דרמטיזציה, תיאטרליות והבעת רגשות מוגזמת ב. סוגסטביליות ונטייה להיות מושפע מהסביבה ג. חיי רגש שטוחים ונוטים לתנודות ד. חיפוש אחר ריגושים, הערכה מצד אחרים ונסיון להיות במרכז העניינים ה. התנהגות מפתה שאינה הולמת (תלוי תרבות) ו. התעסקות יתרה בהופעה החיצונית אגוצנטריות, התעסקות עצמית מרובה, מניפולטיביות יתרה ופגיעות רגשית גבוהה הפרעת אישיות גבולית(אבחנה בעייתית שיש מחלוקת רבה סביבה) http://www.fortunecity.com/campus/psychology/781/bpd-dsm.htm

ובקשר לנטייה להסתיר כשעצובים.. זה מאוד תלוי תרבות. בחלק היהודי של התרבות שלנו- גם בגטו הכריחו יהודים לספר בדיחות... "מוכרחים להיות שמיייח", "אסור להתייאש, רק לשמוח יש"... "פרצוף תשעה באב? פויה" האספקט הקפיטליסטי- מי שעצוב הוא צרכן\יצרן פחות יעיל ובאופן כללי, יש אנשים שלא מסוגלים להכיל אנשים שרע להם, מהרבה סיבות. אני בעד לא להכנע לשטיפת המוח ולא לחייך אם לא בא לך. להסתיר את הרגשות שלך זה כל כך מעייף, ולהפגין רגשות לא אותנטיים מעייף פי כמה (גם לי יש התנייה למריחת חיוך ברגע שאני יוצאת מהבית, עובדים על זה)

לפי מה שקראתי והבנתי הפרעות אלו די דומות, אך מה בכל זאת ההבדל העיקרי בין השתיים? ובקשר ל"אני השקרי" - אני עד עכשיו חשבתי שחונכתי על ערכים טובים, שקיבלתי חינוך טוב...אבל לאט לאט אני נוכחת לדעת שלא כך הדבר. זה אף גורם לי לסלידה מהוריי.(לא רק בגלל מה שאת רשמת...) ואני רואה שמוזכר כאן בפורום "להשאר עם הכאב"- את יכולה להסביר את סוגייה זו? תודה

שלום לך "אין כינוי", מעבר לסיבות החברתיות שפרטו קודמי (המתייחסות לרובד אחד של הדברים), הפער בין מה שמרגישים למה שמראים החוצה יכול להיות קשור למשהו עמוק יותר שהתבסס בילדות המוקדמת. פסיכולוגים קוראים לזה לפעמים 'אני שקרי'. לפעמים ילדים צעירים לומדים שעליהם להתנהג ולהרגיש בהתאם למה שמצפים מהם, בדר"כ בשירות רווחתם הנפשית של ההורים (או אחד מהם). כך, למשל, מתפתח דפוס של ריצוי, בו חלקים ורצונות אותנטיים בתוכנו, נסוגים לטובת אלה של האחרים. בהדרגה, מתרחב דפוס כזה גם להקשרים נוספים, והאדם מוצא עצמו מתנהל בעולם במרוחק או בניכור לחוויה האותנטית שלו. על ההבדלים בין שתי ההפרעות שהזכרת תוכלי לעמוד אם תקראי את דבריה של היאם (אם יהיו לך שאלות ספציפיות אשמח להשיב. ולשאלתך האחרונה: הפרעות אישיות אינן מתפרצות. מדובר בהפרעה בהתפתחות ובתפקוד העצמי, הגוזרת תפקוד 'לא זורם' בתחומי תפקוד רחבים (אך בעיקר בתוך המציאות החברתית והבינאישית) לכל אורך חייו הבוגרים של האדם. מדובר בחוויה או תפקוד המלווים את האדם כל חייו. יש כאן איכות עקבית המתמידה לאורך זמן.

http://www.macom.org.il/incest_covert.asp

לפי מה שקראתי והבנתי הפרעות אלו די דומות, אך מה בכל זאת ההבדל העיקרי בין השתיים? ובקשר ל"אני השקרי" - אני עד עכשיו חשבתי שחונכתי על ערכים טובים, שקיבלתי חינוך טוב...אבל לאט לאט אני נוכחת לדעת שלא כך הדבר. זה אף גורם לי לסלידה מהוריי.(לא רק בגלל מה שאת רשמת...) ואני רואה שמוזכר כאן בפורום "להשאר עם הכאב"- את יכולה להסביר את סוגייה זו? תודה