אישיות גבולית
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום, אנסה לקצר למרות מורכבות הסיפור והפנים הרבות שבו. בתי בת ה-28 סובלת ככל הנראה מהפרעת אישיות גבולית. היא מטופלת על ידי פסיכולוגית ועל ידי פסיכיאטר באופן קבוע במשך השנה האחרונה דרכת מקבלת טיפול נפשי-התנהגותי וטיפול תרופתי. אני באופן אישי הפנמתי את העובדות ועם כל הקושי הנפשי, שלה וגם שלנו, בני משפחתה, והדבר היחיד העומד נגד עיני הוא לעזור לה. מדובר בבבחורה מאד אינטלגנטית הלומדת בעצמה פסיכולוגיה ואפילו נחשבת לתלמידה טובה. השאלה שלי - בחודש האחרון גלשתי לכל אתר היכול לשפוך עוד אור על הידיעות שלי בנושא כדי שאוכל להבנין אותה ואת התנהגותה מחד וכדי להגביר את האופטימיות שלי מאידך וכך אוכל לעמוד במשימתי המקודשת. האם לדעתך נכון יהיה לשתף אותה בשם ההפרעה (ולאמר לה את האמת, שהיא סובלת מהתסמונת ברמה נמוכה יחסית). האם כשתדע שיש להתנהגותה הסוערת שם והיא תוכל לקרוא את כל המאמרים האופטימיים (גם...) או להשתתף בפורום של אנשים שמודעים למצבם וחולקים את ההתמודדות עם אחרים השותפים למצבם או אולי בשלב יותר מאוחר של התמודדות? לא מזמן "התמסמס" לי פורום כזה מתחת לידים ולא יודעת איך לחזור אליו פורום מיוחד לבעלי הפרעת אישיות זו - המדברים בגילוי לב ובחוכמה מדהימה על המיגבלות, על דרכי הטיפול, עצות מהלב פנימה - בקיצור, נראה לי שצריך לעשות מעשה אמיץ אך אינני יודעת באלו השלכות אסתכן והאם זה נכון לספר זאת לה בהתחשב במיגבלות הרגשיות הנובעות מההפרעה עצמה - או שמא אהרוס במקום לבנות. אני בטוחה שהתשובה מורכבת לפחות כמו השאלה - אבל בכל זאת מצפה לשמוע את דעתך המקצועית והאנושית. תודה רבה על כל תשובה, אמא
כמי שקיבלה אבחנות אני אומרת חד משמעית לא! וחוץ מזה באיזו זכות את מחלקת הבחנות - לא למדת את הנושא. את תגרמי לה נזק. אם הפסיכיאטר לא אמר לה שיש לה הפרעת אישיות גבולית אז יכול להיות שאין לה- חשבת על זה? בדרך כלל אנשי המקצוע כן נותנים הבחנה במידה שיש ההבחנה עושה אולי טוב כי קל יותר להשתייך לקבוצה - אבל היא מקבעת ופוגעת ומתייגת. תני למומחים לעשות את מה שהם יודעים יותר טוב ממך את יכולה לפנות לייעוץ בנפרד בשבילך כדי לדעת איך להתמודד ולדבר על הקשיים שלך מולה - את יכולה לפנות לטיפול או לקבוצת תמיכה להורים- גם הורים שלי נמצאים בכזו קבוצה וזה עוזר להם איתי מעניין אותי איך שייכת אותה לזה בדרך כלל הורים ואימהות בעיקר בורחות מההבחנה כי האשמה העיקרית בהבחנה שכזו היא על האמא בהצלחה בהתמדדות
שלום לך חנה, כמובן (כפי שהבינה זאת ליאת) שלא המצאתי את ההגדרה אלא רק למדתי אותה מפי מטפליה של בתי וזו גם השערה. אין לי ברירה אלא להסכין עם העובדה וללמוד אין לעזור לבתי מתוך מודעות למצבה וביטול ייסורי המצפון ואשמות מיותרות שאני לא רואה להם מקום. מודה לך מאד על מכתבך שחשוב לי במידה מסויימת אפילו יותר מתשובתה של ליאת היקרה אם כי בדרך מסויימת היא מצטרפת לדעתך. כמובן שלאור תשובתך החד משמעית אין יותר מקום לספק מבחינתי. מודה לך גם בעניין קבוצות התמיכה להורים, כל טוב וחג אהבה שמח לכולנו!
מאיפה הקביעה ש"האשמה העיקרית היא באמא"? הכללה גסה.
שלום לך אמא, בניגוד למה שחני חשה, אני דווקא מבינה שאת האבחנה לא המצאת בעצמך, אלא קיבלת אותה מאנשי המקצוע שמטפלים בבתך. האם נפגשת איתם? (זה קצת לא מקובל כשמדובר במטופל בגיר). בכל מקרה, דווקא לאור דברייך, המתארים את בתך כצעירה אינטליגנטית ונבונה (ואפילו סטודנטית לפסיכולוגיה :-), אני תוהה - האם היא באמת זקוקה לתיווך שלך כדי לדעת מה יש לה, או כדי להגיע לאתרי פסיכולוגיה או אתרי תמיכה? נראה לי שמוטב לכבד את האוטונומיה שלה כאדם בוגר וכמטופל, ולאפשר לה לקבל את המידע הרלוונטי לה בכוחות עצמה. כל טוב ליאת
ליאת יקרה, תודה לך על תשובתך המשכנעת. מה שהיא היתה יכולה להכיל בוודאי היתה כבר מוצאת בכל המקורות שציינת ומה שלא - כנראה שמיותר.... תודה מקרב לב
בוקר טוב ליאת, האם תוכלי להתייחס לחלק האחרון של ההודעה ששלחתי לגבולית? בעניין פסיכולוגיה ופסיכותיראפיה? פונה אליך כבעלת הכובע אך כמובן בשל יכולתך לשלב בין ה"כובע" והלב... חשובה לי דעתך. תודה על כל מילה.
כאחת המתמודדת עם ההפרעה בכבוד....וכאינטלגנטית, בוגרת ונבונה המודעת לעצמה- כבתך.......אייעץ לך לראות בבתך ישות אוטונומית ברת בחירה וברירה.....ולתת לה הזכות להתמודד עם ההפרעה בכוחות עצמה, להתפתח, להשתקם ולהתקדם בזכותה...כאשר את כאמא תשמשי לה דמות תומכת מכילה מהצד ולא מחליטה בעבורה אלא מצויה ועומדת הכן- בשבילה! על המטפלים כן לתייג אותה ולקרוא לילד בשמו בנוכחותה מאחר וידיעת הבעייה מקילה ומהווה חצי מהפתרון......ומודעות עצמית מגבירה שליטה וביטחון ומעניקה יתרון! בהצלחה רבה
שלום לך גבולית יקרה.... תודה חמה לך על מכתבך המקסים. אדפיסו על לוח לבי ואחקוק אותו שם לנצח! אהבתי את מכתבך וההוא חשוב לי כל כך דוקא בשל חלקו הראשון בו את במילים ספורות עוזרת לי למצוא את המקום הנכון בתוך המצב המוגדר מחדש. זה המון בשבילי. כמובן שאני מסכימה איתך לחלקו השני מעצם היותי אני עצמי אך אניח כמובן לבתי בעזרת המטפלת לעשות את העבודה.... אם בענייני טיפול - (ואם אני "דביקה" מדי את מוזמנת לדלג, באמת..). אני מכירה כמעט כל מאמר שנכתב על ידי החוקרים ואני לא מזלזלת חלילה, אבל מעניינת אותי דווקא מה דעתך? (או מי משוכני הפורום שמוכן/ה לנדבני ) האם טיפול פסיכולוגי טוב יכול לסייע או עדיף חד משמעית לעבור לפסיכותיראפיה(כעצת המדע). האם הנבירה בעבר מקדמת ומשפרת או למידת דרכי התמודדות חדשים הנכונים להיום עדיפה? מקווה מאד בקרוב להיות במקום של הנמצאת והמכילה ולא במקום האקטיבי שמשתמע משאלותי. תודה לך שוב על מכתבך שכל כך משמעותי עבורי!
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
