דכאון ואכילה כפייתית

שלום! כבר כמה שנים אני סובלת מאכילה כפייתית. והעלתי במשקל בצורה משמעותית. ניסיתי אין ספור פעמים להתחיל דיאטה אך אני לא מצליחה. מחזיקה מעמד יום יומיים ונשברת. כמובן שזה נורא משפיע על מצב רוחי ותפקודי בכלל. בעבר תמיד היתי בעלת כוח רצון חזק כבר ירדתי במשקל יותר מ20 קילו ושמרתי על עצמי. אני גם מבינה שזה לא העניין למצוא דיאטה נכונה זה לא העניין.פשוט היום אני לא מצליחה לעמוד מול שום פיתוי, אני קראתי המון בנושא, אני בעצמי מבינה הרבה בפסיכולוגיה ובתהליכים שקורים לי. אך למרות הכל אני לא מצליחה להפסיק - יש לי כל הסיבות הטובות והחשובות לרדת במשקל, אני בעצמי לא מקבלת את עצמי ככה ולא מוכנה לוותר ולהשלים עם איך שאני נראית היום כי זו לא אני האמיתית. איך למצוא את הכוח וסוף סוף לקבל החלטה סופית? כי אם לא אעשה זאת בקרוב אני יכולה לאבד את כל מה שיש לי - אהבה גדולה, את עצמי ואת הרצון לחיות. מה אני יכולה לומר לעצמי? ואין טעם להמליץ על טיפול כי אני מטופלת אך זה לא עוזר לי. מה אני צריכה לעשות כדי להציל את עצמי ולהוציא את עצמי מהבוץ שסוחב אותי פנימה ויותר גרוע מהדכאון הקשה שאני מתחילה לפתח? עזרו לי בבקשה!!!

רינה יקרה, הבנה טובה בפסיכולוגיה, אין בה די - כך מסתבר - כדי להוציא את עצמנו מהבוץ. גם פסיכולוגים דגולים הולכים לטיפול ונעזרים בגורם חיצוני כדי לפתור את מצוקותיהם. אכילה כפייתית אכן מצריכה יותר מדיאטה כזו או אחרת. מדובר במצב רחב ומורכב, המחייב מעורבות משולבת של גורמי בריאות הנפש (פסיכולוג או פסיכיאטר) יחד עם אנשים שמומחיותם תזונה נכונה (תזונאית או דיאטנית). ההחלטה שכה קשה לך לקבל, היא ההחלטה להיעזר בצורה מקיפה ואחראית ע"י גורמים טיפוליים מקצועיים. זו לא ההחלטה היחידה. לא מספיק 'רק' להיות בטיפול ולהכריז שהוא לא עוזר. להיות מטופל זו אמנות כמעט כמו לטפל. מטופל צריך לדעת להתמסר, להתגייס, לשתף פעולה, לשפר עמדות לאחור, ליפול ולקום, ובעיקר - לשמוח בכל הישג, גם אם הוא נראה קטן ממה שציפיתי. נדמה לי שאני מצליחה לשמוע בדברייך סוג של נחישות לא לוותר. נפילה לדיכאון היא סוג של פריווילגיה שלא כדאי להרשות לעצמך כרגע. נסי להיעזר (תרופות לתקופה מוגבלת עשויות לסייע) בכל מה שעומד לרשותך, ודווחי לנו אם תהיה התקדמות. אנחנו, מכאן, מחזיקים לך אצבעות ליאת

היי רינה, גם אני כמוך מגדירה עצמי כאכלנית כפייתית. גם אינ כמוך נמצאת בטיפול. גם אני כמוך מבינה את הנושא שנקרא אכילה רגשית, קראתי המון המון חומר בנושא, דברתי עליו במהלך שנה וחצי בטיפול-ונאדה, כלום!!! להפיך, מאז הטיפול רק עליתי ועליתי והגעתי למשקל שיא של עצמי. ההשמנה מאז הטיפול הגיעה דווקא מתוך ההבנה שהאובססיה שלי באוכל אינו קשור כלל לדימוי גוף ולדייאטות (ואני תמיד קישרתי את העיסוק האוכל בגורמים אלו), מה שנתן לי לגיטמציה לאכול עוד ועוד, כי הרי -היי, אני מתעסקת באוכל לא בגלל שאני שמנה, אז למה לא לאכול עוד?? הרי כבר לא אוכל לעשות כלום כדי לשנות את המצב?! לשמחתי היום אני יכולה לכתוב לך מתוך מקום הרבה הרבה יותר בריא. מתוך מקום שממלא את הרעב הנפשי. לאחרונה עזבתי את בית הורי ובתוך חודש וחצי ירדתי 8 קילו-לא כי אין לי אוכל בבית, לא כי אני בדיכאון, לא כי אני בדיאטה-להפיך, בפעם הראשונה אני אוכלת מה שבא לא בלי להתעסק בזה יותר מידי. פשוט הצלחתי לצאת מהמקום שפער בי את החוסר ולכן אין לי צורך עוד למלא באוכל. זה לא מטה של קסם ולטיפול הייתה המון השפעה בעניין. אני לא יודעת מהו החור שאותו את מנסה למלא אבל אני מניחה שהעיצה הכי חכמה שאני יכולה לנסות להעניק לך זה לנסות למלא את המקום החסר. כמובן שקל להגיד והרבה הרבה יותר קשה לעשות, אני עצמי נרפאתי אולי רק ב-50 אחוז אבל אני בדרך... מאחלת לך המון הצלחה ואל תוותרי על עצמך...