נמאס לי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני בת 44, אם לארבעה ילדים, הצעירה בת 13 וחצי מזה כשנה וחצי אינה מבקרת בבית הספר, מטופלת במהלך 3 החודשים האחרונים בפרוזק, המצב הדיכאוני שלה משתפר, אך היא שמנה מאד, אינה מבקרת בבית הספר, אני כבר מתמוטטת אני לא יודעת איך לעזור לה, במיוחד לאור העובדה שהיא אינה מעוניית לעזור לעצמה, וכמובן שמתנגדת לאשפוז יום או לחילופין אשפוז כפוי.
שלום מירי, אכן מצב מייאש ומטריד. אני מניחה שיש אנשי מקצוע המעורבים במקרה, מהרופא/ה שהמליצו על הפרוזאק ועד הצוות החינוכי של ביה"ס והשפ"ח, ואולי הגיע הזמן לחדש ולהגביר את מעורבותם. את אינך אמורה לקבל וליישם לבדך החלטות על אשפוז יום או אשפוז כפוי, וחשוב שתקבלי הכוונה ועזרה. בהקשר לכך, אני מקווה שאת זוכרת לדאוג גם לעצמך (למשל, שיהיה לך מקום לפרוק בו את תחושות התסכול והעצב), כדי שיהיה לך כוח להמשיך לטפל בכולם... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל
נמאס לי עד כדי כך שאינני יכול להתחבר לשום דבר לשום אדם ניסיתי להתאבד שלוש פעמים בשנה שעברה ולפני שבועיים מתוך היסח הדעת הגעתי כמעט להתאבדות אילולא עמד שם אדם והעיר אותי מן המעשה הזה . מה עושים????
שלום יוסף חיים, אני מניחה שלא כתבת את הדברים בתגובה למירי, אלא מתוך הזדהות עם הכותרת שמירי בחרה להודעתה. נדמה לי שה"נמאס לי" שלך הוא אחר, אבל בדומה למירי, גם אתה מרגיש מיואש ולבד. אני חושבת שכדאי ללמוד משהו ממה שקרה לפני שבועיים: הרגשת מאוד כאוב, ומישהו נגע בליבך והעיר אותך. זה מאוד משמעותי בעיני שיכולת לתת לאדם אחר להתקרב אליך בנקודה כזו, ובעיני זה כיוון חשוב להמשיך בו. האם קיים אדם שיכול להיות, אפילו לזמן מה, משענת יציבה שתחזיק אותך ברגעי הנפילה? לפעמים בן-משפחה או חבר קרוב יכול למלא את התפקיד החשוב הזה, אבל לפעמים זה דווקא מישהו "מבחוץ", כמו פסיכולוג. שמור על עצמך, אורנה ראובן-מגריל
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
