מחשבות אובדניות

שלום רב , אני סטודנט ויש לי חברה שלאחרונה מדברת על מחשבות אובדניות "אני רוצה ללכת לישון ולא להתעורר" "נמאס לי מהחיים האלה" "אין לי כוח" "אני עייפה" - אלו בעיקר חלק מן המשפטים שהיא אומרת וגם חשוב לציין שבאותה נשימה היא גם אומרת שאין לה אומץ לעשות משהו בנידון , לפחות לבנתיים אני רגוע. הבעיה שאני לא בטוח בדיוק איך עליי להתנהג ,זתומרת אני מודה לעבר שלה ולמצוקה ואני מנסה להיות כמה שיותר תומך ומקשיב שאני יכול , היא פנתה לאחרונה לעזרה מקצועית אבל בכול זאת אני מרגיש שאני לא עושה מספיק מפניי שזה הולך ונעשה יותר כבד.. מה עליי לעשות? בתודה מראש :)

היכולת שלך לעזור לה במצב זה היא מוגבלת. אתה יכול להמשיך להיות שם בשבילה כחבר תומך ומקשיב , אך אינך יכול לעשות דבר כדי למנוע את המחשבות האובדניות. אני מניח שמחשבות אלה נובעות מדיכאון או בעיה נפשית כל שהיא . הדרך לטפל בכך היא ע"י טיפול פסיכולוגי ויתכן גם תרופות.

היי תודה רבה על התגובה! .... הייתי רוצה לשמוע גם את תגובתם של מנהלי הפורם ולכל מי שיש לו עצה מועילה... בתודה מראש !

שלום אסף, אתה מספר על קושי גדול שלך לעמוד מול הדיכאון הגדול שלה, מבלי לדעת איך בעצם אפשר לעזור. התשובות שקיבלת כאן נבונות ומרגשות. המשפטים שאתה מזכיר, אינם בהכרח מעידים על כוונות אובדניות, והן נשמעות יותר כמו ביטוי לייאוש עמוק וחוסר אונים. לפני כמה ימים הזכרתי כאן מאמר מעניין שכתבו אליצור ועומר ("מה תאמר לאדם שעל הגג"). המחברים מאמינים שמה שמביא אדם לתכנן ולבצע פעולה אובדנית זה שילוב של ייאוש עמוק וחוסר תקווה, יחד עם בדידות מאד מאד גדולה. הם מדברים על בדידות של מי שחש לא מובן, לבד בייאושו. לדבריהם, הניסיונות להראות לאדם כזה את חצי הכוס המלאה רק מייאשים אותו יותר, שכן הוא נשאר מאד לבד עם תחושת חצי הכוס הריקה. אני חושבת, כמו רוני, שחבר טוב, שמוכן לצלוח איתנו את התקופות האיומות שלנו, הוא אחד התנאים המאפשרים החלמה והתאוששות. הידיעה שיש מישהו שמוכן להיות איתי גם בקושי ובסבל, בסבלנות, ללא ביקורת, היא יקרה מפז. יופי שהיא פנתה לטיפול. אני מניחה שהשיחות (ואולי גם התרופות) יעשו את שלהם בקרוב מאד. יש בידיעה זו כדי להסיר ממך את האחריות להבראתה. לטעמי, כל שנותר לך לעשות, זה להישאר לצידה, להזכיר לה כמה אתה אוהב אותה (אפשר גם לפרט לה למה...), ולהחזיק למענה את התקווה לעתיד טוב בהרבה. בהצלחה ליאת

אני לא יודעת מאיפה זה נפל עליי שוב, חשבתי שאני כבר לא יגיע לכזה מצב של יאוש וכל מה שכתבת נכון למה שאני מרגישה עכשיו, חוסר תקווה ושאיפות, ניתקתי עצמי מכולם, אני לא מסוגלת להכיל אף אחד ועד שהיה יותר טוב וקצת התחיל להשתפר הכל שוב שחור לי ואין לי מוטיבציה להתאבד, גם לזה צריך מוטיבציה ולמטפלת לא הגעתי כבר שבועיים כי היא לא מבינה אותי ומדברת איתי על שינויי ואני לא יכולה לעשות כלום עם עצמי וזה נכון מה שאמרת כי ברגע שהמטפלת דיברה איתי על שינויי חשבתי שהשינויי הכי טוב יהיה למות ומאז אני חושבת על איך, אני שונאת את זה. נמאס לי ואף אחד לא מבין ולא רואה

100%,נלמד על בשרי.על פתח בית קברות יכולתי להרגיש אך ורק חיבוק חם ושער החוכמות לא היו רלוונטים.לפעמים חצי הכוס הריק ניראה כמו חצי שקל שחסר כדי לקנות תרופה שמצילה חיים...מקווה לא להגיע לשם לעולם.