טריכוטילומניה...

שלום אני בת 18 ומגיל 12 בערך הייתי תולשת את השערות מהראש ומכרסמת אותן.. (מי שלא מבין מנושא וקורא את זה לא להיבהל...) בכל מקרה לפני כשנה התחלתי לשים לב לזה בצורה משמעותית כי את הקרחות כבר לא היה ניתן להסתיר וא הייתה תספורת שתוכל תטשטש ונבהלתי... הלכתי לפסיכיאטרית דרך הקופת חולים שאני בה והיא נתנה לי כדורים (פלוטין) ואמרה שעלי ללכת לפסיכולוג והפנתה אותי גם לאחד כזה . את הכדורים לקחתי ולפסיכולוג לא הלכתי כי הייתי מפחדת וכשהייתי ממש קרובה ללכת... הייתי נתקפת לחץ וממציאה לעצמי תרוצים מדוע הפעם אני לא יכולה ללכת.. בכל מקרה הכדורים לא עזרו ומצבי הדרדר והפסקתי עם הכדורים. כעבוד כשבועיים לאחר הפסק הכדורים נתקפתי בדיכאון מחריד שכולל אי יציאה מהמיטה אפילו, בכי מתמשך ואפילו הכאה עצמית במשך כשבועיים נוספים ומאז למרבה הפלא פתאום הפסקתי לעשות את זה ... הדבר נמשך כבר כ4 חודשים ואני הכי מבסוטה שבעולם ומרגישה יותר טוב עם עצמי.. אני עדיין מתעסקת מעט עם השער. נוגעת בו, מעט מושכת אך לא תולשת ולפעמים מנסה לכרסם את הקצוות שכבר מגיעות עד לפה. ממש לא מזיז לי שהמצב הוא כזה כל עוד אני לא תולשת יותר ושאני רואה יום יום איך מצבי משתקם ושערי גודל במקומות הרבים שבהם היו קרחות. אבל הפחד שלי, הפחד הגדול שלי שההפרעה תחזור בגלל שלא הלכתי לפסיכולוג ולא הייתי בטיפול מתאים.. ולכן זוהי שאלתי... האם באמת יכול להיות שזה יחזור או שאני סיימתי עם זה לכל החיים(ויכולה להגיד תודה לאל)?... זה נורא חשוב לי, אשמח לתשובה....

שלום גלית, כמו שלגוף שלנו יש יכולת טובה לרפא את עצמו ללא תרופות (גם ממחלות רציניות), כך גם כשמדובר בנפש. קיימת בנו יכולת להשתקם בכוחות עצמנו, אם כי זה לא תמיד קל (כמו שוודאי הרגשת על בשרך). קשה לנבא מכאן האם הטריכו' תחזור, ואם כן, מתי ובאיזו עוצמה. כך גם לגבי הדיכאון. ובעצם, מי מאיתנו יודע מה יקרה לו מחר? אני מציעה לך לשמוח בהישגים הנוכחיים שלך, לסמוך על כוחות ההתמודדות שלך שהוכיחו את עצמם, ולקוות שהמצוקה לא תחזור. חשוב בכל זאת לציין, שעזרה מקצועית יכולה לזרז את תהליך ההחלמה והשיקום, ולעיתים קשה עד בלתי אפשרי בלעדיו. בברכה ליאת

בואי הצטרפי לחברייך התולשים והתולשות באתר. יש שם פורום ופסיכולוגית! www.trichotilomania.info