נופלים לאט...:(

אני רק בת 19.זהו זה.וכבר אני נקברת תחת מפולת של זכרונות.... כבר כמה לילות שאני לא ישנה,כמה ימים שאני לא רגועה. רק מנסה ומנסה ללא הצלחה לעקור את העבר הזה מהראש שלי... אפילו החבר שלי מעביר בי תחושה של רתיעה,של אי הבנה,של ניכור.....אני מתרחקת ממנו. בבת אחת הכל חוזר אליי: הפחדים,האמונות התפלות,הסיוטים בלילה,והגרועה מכל היא תחושת הבדידות האיומה הזו ,שעל אף שהשתנו דברים רבים מאז הייתי ילדה קטנה,אני עדיין ממשיכה להרגיש אותה. התחושה הזו לא עוברת לי.אולי אילו סתם ימים רעים.אולי זו תקופה אפורה שתיכף תעבור וחיי יהיו זורחים יותר.התחושה הזו לא עוזבת אותי.ספגתי כ"כ הרבה דברים קשים בזממן האחרון, ולא הגבתי.פשוט הפנמתי והמשכתי הלאה.חשבתי שאם אני לא אתעכב על הדברים ופשוט אקבל אותם, זה יהיה יותר קל. אבל הם מצטברים ונערמים בתוכי ועכשיו, אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה להקיא.מעין צורך להוציא החוצה בדרך הכי ברוטלית את כל מה שהצטבר.אני מנסה בכוח לא להקיא,לא להקלע למצב הזה. אבל כל כך הרבה דברים גועשים בתוכי, שאני לא מסוגלת יותר. הם בדרך זו או אחרת ימצאו את עצמם החוצה.השאלה היא עד כמה זה יכאב.

אנג'ליקה היקרה. לא יכולתי שלא לקרוא את מה שכתבת בפורום, בחורה מאוד מעניינת את. היה מעניינן לפגוש אותך ולדעת באמת למה את חושבת ומרגישה כמו שאת מרגישה, במצבים כאלה כמו שאת נמצאת עכשיו יש הרבה אנשים ואם היינו מסתכלים כל אחד לגופו היינו מוצאים סיבה. אותו המצב איתך; לכל התהליך שאת נמצאת בן כרגע יש סיבה, ומי כמוך יודע את הסיבה הכי טוב. ברגע שתגעי בסיבה ותשחקי איתה, תשני אותה, את כבר תראי תוצאות. החיים לא אמורים להיות כל-כך מסובכים, חיים רק פעם אחת(לפי דעתי), מהחיים שלך בסופו של דבר את נהנת הכי הרבה אז תעשי אותם הכי טובים שיש. שיהיה לך אחלה שבת!! יוני.

לכל אחד מאיתנו תיק על הגב. בתיק יש המון דברים. דברים שהחלטנו שיהיו בו ודברים שמשום מה מצאנו אותם בו. ככל שאני מתבגרת התיק הופך כבד יותר ויותר. ויש צורך רב יותר במיון הדברים אשר יכנסו אליו. זה לא פשוט. כשהיינו קטנים בבית הספר היסודי תמיד אמרו לנו שאין צורך לסחוב את כל "המערכת" כל יום לכיתה... היום בבחרותי אני מנסה שוב ללמוד את זה. מה להכניס לתיק ומה לא להרשות לו להיכנס ויותר מכך - מה לדעת להוציא מהתיק. וכך כשאני כבר חושבת שאני כבר יודעת לסנן את הדברים פתאום אני שוב מגלה שכל כך כבד לי על הגב ואז שוב... כל התהליך מחדש. אולי זה "חדר הכושר" שלנו. אולי פשוט צריך לתרגל את שרירי הסינון באופן קבוע ולחזק אותם, לגרום להם שיהיו מספיק חזקים ולא יגרמו לנו להתכווצויות כל פעם אחרי שנפעיל אותם. וחוץ מזה... המון כח, סבלנות ובעיקר סובלנות. הרי עם אחריםהיינו מקלים אז למה להחמיר עם עצמנו??? לא מגיע לנו קצת פרגון וסובלנות? קחי את הזמן... לאט לאט ובשקט. שום דבר לא לוחץ. את אולי כבר בת 19 אבל את רק בת 19. יש לך עוד כל כך הרבה ללמוד ועוד כל כך הרבה לאן להתפתח. סבלנות. רגע...

אוליי אם תשתפי אותנו בזכרונותייך זה יקל ולו במעט.