ל ** על הודעתך בקשר לרגישות

אני כל כך מבינה על מה את מדברת. מצער אותי שאנשים לא כל כך מבינים את הכוונה. אם תדפדפי קצת לאחור תראי ששלחתי שתי הודעות/שאלות בנושא וענה לי עליהן גדעון שובל. האחת מהן כבר בדף האחורי וייתכן שעד שתפתחי את זו גם השניה תעלם לה. (מה שמביא אותי להציע למנהלי הפורום הזה לנקוט בשיטת ההודעה הקופצת לראש כדי שלא יתפספסו!) אז מצד אחד יש את הרצון הזה הסובייקטיבי שזה יופחת, נכון? כי זה באמת דבר מכביד ביותר להיות כה רגיש לסבל הזולת ולהזדהות. ומצד שני כשזה נעלם מרגישים שהעולם הופך להיות מכני ורובוטי ומגעיל. כאילו שאין די מכך גם בלי האמפאתיה. אני חושבת שהעצה של ליאת מאד נכונה. לפחות לגבי. העשייה למען הזולת, עוזרת לי לסגור איזה חור של כאב ונותנת בכל זאת תחושה טובה שאני עושה משהו, אולי קטן, אך ככל יכולתי. אשמח לשמוע עוד ממך.

אורית יקרה, ככל הידוע לי, הפורמט הנוכחי לא מאפשר משחק עם מיקום ההודעות (שיטת ההודעה הקופצת), אבל אני מבטיחה לבדוק עם אורנה וגדעון, וכמובן עם מנהלת האתר. לי עצמי לא היה כל קושי להגיע להודעות הקודמות (אם רוצים - יכולים (-: ), ואני מניחה שגם האחרים הצליחו בכך. תודה על דברייך ועל השתתפותך בפורום שלנו. ליאת

שלום, באמת כפי שציינת, שנים רבות ה"עולם" שלי היה כזה, הרגשות לא שיחקו בו תפקיד עיקרי, כלומר הצלחתי לברוח מהן- לא היתה שם התמודדות (מסיבות שונות) אמיתית איתן, או שאולי במהלך הזמן הזה זה מה שהיה נכון עבורי כי בסופו של דבר כן הצלחתי לחיות כך מצויין, עד שהגיעו הימים בהם הסדקים החלו לעלות על פני השטח.. ימים שבהם כבר לא הסתפקתי במה שהצלחתי "למלא" את חיי, היה חסר שם משהו.. ואני הבנתי שכנראה, באיזשהוא שלב, הרגישות הזו שכן הופיעה בתקופה לפני השנים עם הבריחה/הדחקה/היאחזות בצד מסויים מאד ושהצלחתי לחזור אליה, היתה מלווה בביקורת כלשהיא מצד הסביבה, ביקורת עלי, על הקצב שלי ורגשותיי האמיתיים, כנראה ביקורת שלא יכולתי לעמוד בה בזמנו- אולי היתה פגיעה חזקה מדי- דווקא בצד הרגיש יותר.. לכן כנראה החלטתי בתת מודע לנקוט בדרך הכי "בטוחה" שכלית (אך די הרסנית נפשית...). היום אני כנראה מצליחה להתמודד יותר עם ביקורת, אבל עדיין חסר לי מישהו/מישהי שכן יבינו אותי, שמה שחשוב לי איננו רק השורה האחרונה (למרות שהיא כן חשובה בסופו של דבר), אלא גם דרך ההגעה אליה, התהליך אותו עברתי. ולגבי ההתנדבות- נראה לי שדווקא בעניין הזה השכל היה "מסונכרן" איכשהוא עם הרגש, רק שכמובן הצד השכלי היה מודגש יותר.. ומאז ומתמיד אני פשוט לא מסוגלת להתנדב עם קשישים.. תתני לי ילדים, בעלי נכויות התפתחותיות, חולים ועוד- אדע להתמודד וארגיש את הדואליות שבעניין, עם קשישים- אני פשוט לא מסוגלת.. רואה קשישים וישר מתחשק לי לבכות.. ואסיים את הודעתי הארוכה באיזשהוא אירוע שריגש אותי לפני זמן די רב (לא יודעת למה הוא פתאום עולה כאן): בנסיעה ברחובות בני ברק, כשעצרנו ברמזור, הסתכלתי על המדרכה וראיתי שם חילוני על אופניים מדבר עם חרדי (עם הלבוש האופייני), אמנם זו היתה רק שיחה לפשר בירור מיקום רחוב מסויים, אך הדרך סה הם דיברו אחד עם השני פשוט חיממה את הלב..