חרדות מהריון ולידה משפיעות על הזוגיות

אני בת 30 ונשואה מזה 4 שנים. אני סובלת מחרדות כבר מספר שנים. לאחרונה החרדות שלי מתמקדות בעיקר בהריון ולידה. אני חוששת מהלידה אבל בעיקר ממה שבא אחריה - האמהות, וחוששת עוד יותר מחרדות שיתקפו אותי בהריון ולא אוכל לעשות דבר כיוון שבמרבית התרופות איני יכולה להיעזר. לאחרונה אני מרגישה מאד עצבנית על בעלי. לא ברור לי אפילו מאיפה זה בא כיוון שהיחסים ביננו מאד טובים וטוב לי איתו. לאחרונה אני מרגישה חסרת סבלנות כלפיו, חושבת שהוא ילדותי, מרגישה שהאהבה נעלמת לי, למרות שברור לי שזה בא ממני ולא ממנו. אני גם מרגישה רע כי לא מגיע לו שאתנהג אליו ככה. כל יום אני מחליטה לנהוג באיפוק אבל הוא מרגיז אותי בכל דבר קטן. יש לי הרגשה שהנושאים קשורים זה לזה אם כי לא ברור לי כיצד ולא ברור לי מה אני יכולה לעשות גם כדי להתקרב מחדש לבעלי ולהתאהב בו מחדש (לא רוצה להרגיש כלפיו כמו שאני מרגישה עכשיו) וגם כדי לאזור את האומץ להיכנס להריון וללדת

שלום רונה, למרות שקראתי פעמיים את פנייתך, התקשיתי להחליט מה הביצה ומה התרנגולת - האם הקשיים בזוגיות הם אכן תוצאה של החרדה מההריון והלידה, או שמא ספקות ביחס לקשר שלכם 'מתגלגלים' ולובשים צורה אחרת, של חרדה מפני הולדת ילדים משותפים. האם הכעסים על בעלך קשורים לרצון שלו להביא ילדים? האם יש לחץ מצד הוריו? והורייך? שאלות אלה חשובות מאד וכדאי לברר אותן עם אדם קרוב או איש טיפול. אוכל לומר משהו נוסף שאולי ירגיע אותך- ראשית, יש תרופות ממשפחת ה- SSRI (נוגדי חרדה ודיכאון) המותרות הן בהריון והן בתקופת ההנקה, ותוכלי להתייעץ על כך עם פסיכיאטר. שנית, יש נשים רבות חרדתיות, המדווחות על 'תקופת חסד' מטעם הטבע בזמן ההריון. לפעמים (אם כי לא תמיד) לשינויים ההורמונליים הקיצוניים בזמן ההריון יש השפעה ברוכה על הבריאות הנפשית, והחרדות נעלמות או מקבלות ממד נסבל מאד. מקווה שתצליחי להתגבר על הקשיים, ולקבל החלטות אמיצות ליאת

להסתכל על בן זוג בתור בעל זה דבר אחד ובתור אבא זה דבר אחר. אם משובות ילדותיות נתפסות כרומנטיות אצל הבעל, אזי הן נתפסות כחסרות אחריות אצל האבא, ומה לעשות שזהו אותו אדם בדיוק ועליו למלא את שני התפקידים? יתכן שאת עוברת עכשיו שינוי תפיסה מלהיות נטולת דאגות ומאוהבת לתפיסת עצמך כאמא עם כל כובד האחריות. יש נשים שתופסות גם את האימהות כמשהו רומנטי (בדרך כלל זה מחזיק מעמד עד שנולד הילד). אחרות, ואני הייתי ביניהן, מתמקדות בחרדות, בכובד האחריות, בפחד מפני השינוי הגדול ובסכנות הצפויות. שתי האפשרויות לגיטימיות. לגבי ההריון והלידה, אולי זה מעודד לדעת שככל שיש פחות ציפיות (תפיסה פחות רומנטית את האימהות) הסיכוי לדיכאון אחרי לידה יותר נמוך. אני לא חושבת שמאוהבות רומנטית וגידול ילדים צריכים להיות אחד במקום השני. גבר יכול להיות גם בעלך וגם אבי ילדיך. אבל בתקופות שונות בחיים מרכיבים שונים מקבלים דגשים שונים. עם תינוקות קטנים תשימי לב יותר למאפייניו של בעלך כאבא. בזמן החתונה שמת לב יותר למאפייניו כבעל. זה טבעי. כשהילדים יגדלו הזוגיות תקבל מקום יותר מרכזי. אם תצליחו לשתף פעולה המעברים בין התקופות יהיו יותר קלים. אולי תנסי לדבר איתו על ההורות המתוכננת שלכם? כך תצטרכי פחות לנחש את מאפייני האבהות שלו מהתנהגות אחרת שלו. ודרך אגב, עד שלא נולד ילד אף פעם אי אפשר לדעת איזה מין הורה תהיה.

יותר מזה,אפילו התנהגות הבעל ,אחרי שאת מביאה לא הביתה עיצור קטנתן וצורח עד הכחלה ואת עצמך מוטשת מחוסר שינה ,לא מעידה על "איזה מין הורה יהיה".עם ילד ראשון לוקח הרבה זמן לשני ההורים להתרגל לחיים חדשים שבהם העיצור המתוק והמעצבן(מניסיוני) מכתיב להם מתי הם מספקים את הצרכים הבססיים שלהם.תינוק ראשון בבית זה שינוי מאוד רציני וגם לאבא לוקח זמן להסתגל.אף אחד לא נולד להיות הורה,זה תהליך.אני רואה איך אני,בעלי וזוגיות שלנו משתנים ככל שהילדים נולדים וגודלים(יש לי בת 3 ו8ח',2ו8ח',8ח').לעניות דעתי בתקופת ההסתגלות לתינוק לא נולדים בעיות זוגיות חדשות,מה שהיה כבר לפני כן יכול אולי להתחדד מרוב הלחץ ועייפות.אבל זה החיים,ניראה לי,"בית" צריך לבנות ולהשקיע בו,לפעמים זה לא בא בקלות.אבל איכשהו למדנו שאם אחרי שבעלי שוכח לתת לילדות ארוחת ערב כי הן לא ביקשו או רצו רק "ממרך שוקולד בלי כלום" אני רוצה לזרוק אותו מהמרפסת --גם אני אוהבת אותו וגם הוא אותי.המון המון הצלחה והחלטות נחונות...אין יותר מלהנות מהחיוך הראשון ולקבל נשקה ראשונה מהעיצורים האלה...