שלום לד"ר שובל, שאלה נוספת!

הפניתי כאן שאלה לגבי רגישות יתר שכנראה עברה כבר לעמוד הקודם, ותודה על תשובתך. רציתי, ברשותך, להוסיף ולשאול שאלה הקשורה ברגישות יתר: אני שמה לב שלפעמים, כאשר אני לוקחת כדור לשיכוך חרדה לפני שינה, הדבר מסייע לי גם בניטרול רגישות היתר למחרת היום. כלומר, אני ממשיכה להיות חביבה חייכנית ולבבית כמו קודם אבל באופן מפתיע, אותם דברים שגרמו לי כאב מפסיקים להטריד אותי כל כך: חוסר טאקט או מילה שלא במקום שקודם התיחסתי אליהם (פנימה בתוכי) עוברים יותר בקלות. שאלתי: האם אכן יש קשר בין חרדה לבין רגישות יתר מבחינת התופעות, למשל, הנצפות במוח? האם הן באות מאותו המקום? ואם כך האם נטילה של כדורים נוגדי חרדה היא הפתרון להפחתת הרגישות? וברשותך שאלה נוספת: למרות שאני יודעת שזה איננו פורום פסיכיאטריה ומשום כך איננו עוסק בטיפול תרופתי אבל דווקא משום כך הייתי מעוניינת לשמוע חוות דעת של פסיכולוג ולא פסיכיאטר. מקרוב מאד, אני מכירה בחורה שסבלה מאד מחרדה ומזה שנה היא מטופלת בתרופה ממשפחת הפרוזאק. הבחורה אכן סובלת עשרות מונים פחות ואני מניחה שכאן הפתרון היה הולם ושווה, אלא שקשה להתעלם מהעובדה שאותה בחורה שאני מכירה מזה שנים רבות ואשר היתה מאד ערה ורגישה גם לסבל הזולת ומשום כך גם מאד אמפאטית היא כיום מאד מרוחקת ומתנהגת קצת כמו (לא נעים לומר אך זה נכון) אוטומט. ממש משהו רובוטי כזה. נשאלת השאלה, ואולי זו באמת יותר שאלה פילוסופית-אתית, עד כמה כדאי ומותר לנו לשנות את האישיות של האדם על ידי התערבות כימית, או אחרת, בביוכימיה של המוח? אז נכון שבמקרה של סבל גדול עדיף להפסיק את סבל האדם גם על ידי תרופות.אבל מה התועלת במקרה של אדם שהיה רגיש מטבעו ובזכות כך היה מסוגל להרגיש גם את סבל הזולת ולגלות כלפיו אמפתיה ולהיות לו לעזר, ואשר התרופות הכימיות הפכו אותו לקר ומרוחק? האם עולמנו לא מספיק קר ועוין גם כך? האם לא פספסנו משהו?

אורית שלום, אני בהחלט לא מומחה לנושאים תרופתיים ומבחינה אתית ופילוסופית תשובתי טובה כמו כל אחד אחר, אך אנסה להתייחס בכל זאת. למעשה אני לא מבין מדוע רגישות היתר שלך "נבלמת" ע"י כדור נוגד חרדה. אך אם זה עוזר, מה לנו כי נלין. ולגבי חברתך ונוגדי הדיכאון: קודם כל אני מבין שזה עזר לה והיא סובלת פחות וזה כבר טוב. יתכן שמה שנראה בעינייך כתכונה טובה של רגישות אמפתית אינה תכונה כל כך טובה בעיניה. למשל היא יכולה לחוות את עצמה כמזדהה הזדהות יתר עם סבל העולם וכתוצאה מכך חרדה ולא שומרת על עצמה. והנה עתה היא שומרת יותר טוב על עצמה, פחות חרדה, ונעשית יותר מרוחקת, אך שוב לא ברור אם היא סובלת מכך או רק סביבתה - במקרה זה את החברה. ואולי ניתן להתבונן על כך מזווית נוספת: הדוגמה של חברתך מעידה על הצורך לשלב טיפול שיחתי עם טיפול תרופתי ולא להשאיר את הטיפול בידי התרופות בלבד. בברכה, גדעון