אנורקסיה ומקורה

לאחרונה שמעתי כי אנורקסיה מקורה ביחסי אם-בת לקויים מהבסיס. זאת טענה ששמעתי עליה בפעם הראשונה, כאשר מה שידוע לי עד כה, כי בעיות אנורקסיה הם סימפטום לבעיות שונות אשר בהן חשות הבנות חוסר שליטה מסויים בחייהן ובאמצעות הרעבה מחזירות לעצמן את השליטה חזרה לידיים. אני מניחה כי בטענה שמקור הבעיה ביחסי אם-בת נכונה בחלק מן המקרים, אך האם כך מתייחסת הפסיכולוגיה אל האנורקסים/יות? (את הטענה שמעתי מחברה שאחותה חולת אנורקסיה)

דנה שלום, ישנן הרבה תיאוריות לגבי סיבת האנורקסיה. אם למשל תעשי חיפוש בגוגל תגלי עשרות ומאות אתרים העוסקים בנושא זה ובנושא הפרעות האכילה באופן כללי. הפסיכולוגיה הקלינית שמה דגש רב על יחסי אם-בת כמקור לבעיות נפש רבות ועל כך זכתה לקיטונות של ביקורת - החל מ-"למה מאשימים כל כך הרבה את האמא?" והמשך בטענה על שטחיות וחוסר ספיציפיות של הטענה. (שהרי לכולנו יש או היה קשר עם אמא), והמשך בחרדות וכעסים של האמהות עצמן, שלא "שמחו" כל כך עם העול המוטל עליהן.כך או אחרת, ישנה אכן טענה שמקורה של האנורקסיה הינו בקשר אם-בת לקוי. (אך בגיל המוקדם יותר ולאו דוקא הנוכחי). במקביל הטענה של צרכי שליטה של האנורקטיות גם כן מוכרת ומתקיימת. שתי התיאוריות מתייחסות לפן שונה של הבעיה ואינן סותרות זו את זו. בברכה, גדעון

בפסיכולוגיה, בניגוד לדיסיפלינות כמו רפואה או כימיה, יש מספר זרמים תיאורטיים האפנתיים במידה שונה ובתקופות שונות. יחסי אם ילד בגישות תיאורטיות מסוימות מהווים את מקור כל הפתולוגיות הנפשיות. מקור הרעיון בתיאוריה של פרויד, פריחתו בשנות השישים והשבעים ובעיקר בתחום הפסיכולוגיה הדינאמית. מגמות תיאורטיות אחרות מתבססות על רעיונות תיאורטיים אחרים כגון צורך עז בשליטה. במקרים אחרים, כמו סכיזופרניה היה מקובל להאשים את האם בפרוץ המחלה אצל הילד)(ואף היה כינוי של אם סכיזופרנוגנית). היום מקובל לראות גישה זו כאכזרית במיוחד כלפי האם בעוד שהאשם בפרוץ המחלה הוא בעיקר גורמים גנטיים. לגבי אנורקסיה, אין הסכמה מקצועית גורפת לגבי הסיבות אם כי גם כאן המגמה היא פחות לראות בקשר אם - בת כבעל תפקיד עיקרי ויותר לחפש גורמים אישיותיים וסביבתיים. כך שהשאלה איך הפסיכולוגיה רואה את האנורקסיה תלויה באיזה זרם בפסיכולוגיה מדובר. בכל מקרה היום הטיפול באנורקסיה הוא לרוב מערכתי: שילוב של טיפול התנהגותי, דינאמי מחזק ומשפחתי. השאלה כמה יושם דגש על יחסי אם - בת בטיפול תלויה בגורם המטפל ולפעמים גם במטופל. סך הכל כולנו גדלנו בתרבות בה נהוג להאשים את הורינו בהכל, אז פעמים רבות אנו מתיישבים על ספת הפסיכולוג בדיוק מתוך ציפיה "לפתור" את יחסינו עם הורינו מתוך אמונה שזה ישפיע על שאר הקשיים בחיינו. אני אישית חושבת שגישה זו יעילה רק בחלק קטן של המקרים אם הקריטריון הוא שיפור איכות החיים של המטופל. אם מדובר בשביעות רצון של המטופל אז דיון דינאמי ביחסי הורה ילד כבר ישיג "יעילות" גבוהה יותר, כאמור כולנו בני אותה תרבות פסיכולוגית. היום ישנה התרחקות תיאורטית מהתמקדות ביחסים מוקדמים עם האם, אבל יקח זמן עד שזה ישפיע על כלל המטפלים ועל התרבות הפסיכולוגית בכלל.