לבד..

שלום, בתקופה האחרונה, כשאני נמצאת לבדי במקומות בהם נמצאים אנשים נוספים,אני מרגישה ממש בודדה ומתחילה לרחם על עצמי, דבר שמשפיע על המשך היום ( לדוגמא- בשעת חלון באוניברסיטה, ששאר ידידי נמצאים בהרצאה אליה אני לא הולכת, אני מרגישה רע בהרצאות שלאחר שעת החלון ולפעמים חושבת גם על הטיפול ועל כל מיני נקודות לא ממש קשות, אך שיש ביכולתן לעורר "רחמים עצמיים"). ובכלל, זה ממש קשה לעבור טיפול לאחר שנים של הדחקה מצדי עקב סביבה (משמע משפחה) לא קשובה לצרכיי (לא יודעת, תמיד עולה השאלה אם הייתי מתעקשת יותר- אם זה היה עוזר, למרות שאני כמעט בטוחה שלא, על אף שאני לא ממש מוכנה להודות בזה) ולעתים אף מזלזלת. כרגע אין אף אחד שיכול ממש להבין אותי, חוץ מהמטפלת שלי, ורציתי לשאול- ואולי להתייעץ עם כאלו שעברו חוויה דומה- האם ניתן באמת לעבור את זה לבד? אפילו כשהסביבה (החדשה- לא משפחה) עושה דברים בצורה שונה? מצטערת על ערפול המילים, יש לי נטיה להדחיק ולמחוק דברים כאלה.. המבולבלת

למבולבלת שלום רב, "עם האוכל בא התיאבון" - כך אומר הפתגם העתיק. במקרה שלך אולי דווקא בגלל שהמטפלת שלך מבינה אותך את מרגישה בכך שלא היית מובנת ע"י משפחתך. אולי בגלל שיש כיום יותר הקשבה לצרכייך , את מצרה על כל הזמנים בהם זה לא היה כך. אני סבור שזה תהליך טבעי . אני מקווה שבשלבים הבאים תוכלי לקחת את התובנות הטיפוליות לצורך יצירת חברה חדשה שתבין אותך ותהיה יחד איתך . בברכה, גדעון