ועוד קצת על לקיחת אחריות

ודווקא מהכיוון ההפוך. מאד קשה לי הנסיון של הפסיכולוגית שלי למצוא הסברים להתנהגויות שלי בעבר וביחסים המוקדמים עם ההורים. אני יודעת שהקשרים הראשוניים תורמים הרבה לעיצוב האישיות וההתנהגות ועדיין בכל פעם שזה עולה בטיפול אני מרגישה כאילו שאני איזו דמות בתסריט כתוב מראש. שאני מה שאני לא בגללי אלא בגללם ובגלל חוויות שחוויתי. טוב, זה נשמע נורא הגיוני - אני מה שאני בגלל חוויות שחוויתי, ברור, אז למה זה כל כך מפריע לי? אמרתי לה את זה פעם, שקשה לי עם זה עם החיטוט בעבר עם כן היה או לא היה עם ההשערות איך היה פעם. מה זה משנה מה היה? מה שהיה היה, ועכשיו השאלה היא מה עושים עם זה הלאה, איך משנים ואם משנים משהו. אחרי הכל, ההחלטה היא שלי אם אני רוצה להשתנות ואיפה. מרגיש לי ממש לא נוח לזרוק את האחריות להורים (שבעיני היו הורים טובים גם אם לא מושלמים). ואולי הכל היה בסדר וזו פשוט אני שככה? אני לא מצליחה להבין מצד אחד למה ההתעקשות הזו שלה (שאלתי ולא קיבלתי תשובה שסיפקה אותי) ומצד שני אני לא מבינה למה ההתנגדות הזו שלי לבחור בפתרון הכאילו קל - כי קל יותר להעביר אליהם את האחריות, לא? מבולבלת מאד מעצמי...

הי יעל, סיפור החיים שכל אחד מאיתנו "כותב" לעצמו קשור גם לדברים שהבאנו איתנו, וגם לאנשים שהיו שם והגיבו אלינו בדרכים שלהם. נשמע שאת זקוקה כרגע להסתכל על הסיפור מנקודת המבט של הדברים שאת הבאת לאינטראקציה, וההתבוננות בחלקים שתרמו ההורים שלך מעוררת בך קונפליקט. זה נשמע לי בסדר, ובהחלט אפשר להתמקד בזמן מסוים בצד אחד של הסיפור... אני מניחה שלקראת סיום הטיפול תוכלי "לקרוא" את הסיפור שלך מכמה נקודות מבט וזוויות הסתכלות. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל