פרפקציוניזם זה רע?

שלום. אני בת 24 וחברי מזה 5 שנים הוא בן 28. לפני כשנה לערך הוא החל לעבוד כמנהל שכיר והשאיפה שלו היא להתפתח בתחום וליהיות עצמאי. הוא כמעט ואינו אוכל ונמצא בעבודה כל יום בממוצע 16-18 שעות. הוא ניתק קשרים עם כל הסביבה שלו, כולל ריחוק ממשפחתו וכל עניינו בחיים זה העבודה. אנו כמעט ואיננו מתראים וישנם ימים בהם אפילו אנו לא מדברים. מערכת היחסים ביננו התדרדה ויש ריחוק משמעותי. הוא מודע לכך שאני קוראת לו פרפציוניסט ומכור לעבודה אך הוא טוען שזה הדבר היחיד שגורם לו אושר כמו שלא היה מאושר כל חייו וזו הדרך היחידה בה יצליח להגשים את שאיפותיו, גם אם יצטרך לוותר על שינה, אוכל וחיי חברה. הוא טוען כי הדבר היחיד שמעניין אותו זה העבודה. הוא רואה הכל כשחור או לבן וטוען שאם יום אחד יצא מוקדם יותר מהעבודה הוא לא יתקדם בחיים ויהיה "בינוני". הוא טוען שפרפקציוניזם זו הדרך היחידה להצלחה. מה לעשות???? אני מרגישה שעם הדרישות שלי ממערכת היחסים, שנראות לי לגיטמיות בהחלט אני מפריעה לו ומעיקה עליו, מצד שני אני לא רוצה לוותר עליו, אני אוהבת אותו. מה גם שאני דואגת לבריאותו...

הילה יקרה, זהו תיאור מוזר מאד, אפילו במונחי היי-טק תובעני. עפ"י חשבוני, אדם שעובד 16-18 שעות ביממה, אינו יכול להעניק דבר, לא לעצמו ולא לבת זוגו. אני מודעת לכך שלפעמים, יש במקומות עבודה תקופות קריטיות בהן כולם מגוייסים לטובת פרוייקט חדש, אליו נלוות גם תחושות התלהבות ושיכרון חושים. אבל תקופה כזו, הנמשכת כשנה, הכרוכה גם בניתוק מחיי משפחה ופנאי ובפגיעה בצרכים בסיסיים של אכילה ושינה, היא בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". אם את אוהבת אותו, עליך לעשות מאמץ אמיתי להחזיר אותו לשפיות, אם בכוחות עצמך ואם בעזרת אנשים נוספים (בוס, הורים, חברים או אנשי מקצוע). אם את מרגישה שזה קרב אבוד, עליך לחשוב היטב אם את רוצה לקשור את גורלך עם אדם שמוכן להקריב את חיי האהבה והמשפחה לטובת חשבון הבנק שלו. כן. לפעמים פרפקציוניזם יכול להיות הרסני. יום טוב ליאת