חבל על החיים....

הבעיה שלי היא כזו, כשאני מתעוררת בבוקר, אז אני תמיד אומרת לעצמי, שאם יש לי עוד זמן (אני מסתכלת על השעון, וזה הזמן שאני אמורה להסתדר בו ולהתארגן, ושבאפשרותו אני יכולה לגיע בזמן למקום מסוים או להקדים) אז אני יכולה לישון עוד קצת, ובדרך כלל (אם לא תמיד) אני פשוט לא קמה יותר (החמצתי בגלל זה ימי לימודים, עבודות, פגישות עם חברים, או פגישות אחרות וכו). לפעמים כשאני לא הולכת לישון בלילות, אני מתעייפת ואז אני אומרת שאני אלך "רק לנמנם" לשעה או משהו, ואז אני לא מתעוררת. אני אומרת לעצמי "זהו מעכשיו אני אלך לישון בזמן" וכו וזה אף פעם לא קורה. אני כאילו מאמינה למה שאני אומרת, תמיד, לחשיבה הזו. למרות שתמיד אני לא אתעורר. ואם אתעורר אז מאוחר. אני תמיד מפסידה הכל, את כל החיים. זה מדכא. רציתי לדעת אם זו בעיה נפשית. זה ככה מגיל מאוד צעיר ונמשך עד היום (אני בת 24). מה אפשר לעשות עם זה, האם אפשר לטפל בזה באמצעות היפנוזה? כי פשוט חבל על החיים...

שלום קים, לא נעים להודות, אבל אני מכירה היטב את התסמונת... השעון המעורר הוא אויב אכזרי במיוחד, בעיקר בחורף. כדי להתאפס חייבים לשבור את הדפוס הזה, ולהתחיל לקום מוקדם. ככה עייפים מספיק בערב, ומצליחים להירדם. למרות זאת, נראה לי שהאויב האמיתי שלך הוא דווקא השעון הפנימי, הביולוגי. ככל היצורים בטבע, אנו פועלים עפ"י מחזורי יממה קבועים למדי. הזמן הטבעי למנוחה מתחיל שעות ספורות לאחר שקיעת השמש, ונמשך עד זמן מה לאחר זריחתה. האדם המודרני נעזר בתאורה מלאכותית כדי לדחות את זמן ההליכה לישון, ובתריסים ווילונות כדי להמשיך לישון עד מאוחר בשעות היום. מסתבר שאנשים שונים זה מזה במשך המחזור היומי שלהם, אבל רובם בכל זאת בוחרים לישון בלילה. כמה 'ציפורי לילה' (כמונו), הצליחו להשתבש איכשהו, וזה קורה בדר"כ בעקבות שינויים בסדרי הפעילות היומית. זה קורה גם לאנשים שעובדים במשמרות (אחיות, רופאים, טייסים) ולתיירים המדלגים בטיסה על פני אזורי זמן (הג'ט-לג המפורסם). הורמון בשם מלטונין נמצא קשור באותם מקצבי שינה-עירות, וכיום ניתן לטפל באמצעותו באנשים 'משובשים'. אנשים שמרגישים שהשיבוש מפריע לחייהם התקינים, יכולים לפנות למרכזים המתמחים בבעיות שינה (יש בתל השומר אחד כזה) ולהתייעץ. נראה לי שהרבה יותר פשוט להחליט על נחישות עצמית. אפשר לכוון שניים או שלושה שעונים, לישון עם תריסים פתוחים, לדאוג לטמפרטורה גבוהה יחסית, או למישהו רחום שינדנד לנו לקום. אם את קוראת עכשיו את התשובה שלי, זה הזמן להיכנס למיטה!!! לילה טוב. ליאת

אבל אני מרגישה שלפעמים לא אכפת לי מזה. בעבר טופלתי בעזרת תרופות מלטונין, אבל אני חושבת שזה משהו בפנים, איזו הפרעה נפשית. כאילו אני לא רוצה.... אבל אח"כ אני מצטערת על זה. אני שמה הכי הרבה שעונים שאני יכולה (תזכורות בפלאפון על כל חמש דקות שעוברות במשך שעתיים שלמות). וזה לא עוזר. אני קמה, מכבה את הטלפון או עושה אישור, אישור, אישור וכו וכו. כאילו יש בי איזה כוח פנימי שאומר לי לעשות את זה ואי אפשר לשנות את הדפוס הזה. אי אפשר לטפל בזה באמצעות היפנוזה? תודה לך.