גיל ההתבגרות

בתי בת 16 , והתנהגותה מאופיינת בכל מאפייני גיל ההתבגרות . אני מאוד משתדלת לא להתעמת איתה , לא להגרר לויכוחים מיותרים איתה , וכל זאת על מנת שישמר בבית שקט , ולא יצוצו עימותים מיותרים איתה . אלא שלעיתים מאוד קשה לי להתעלם וזאת כיוון שהיא גולשת לדיבורים מאוד קשים שלה כלפי , קללות איומות , צעקות , דיבורים מאוד מבזים , ואז כמובן שלפעמים קשה לי להתעלם ואני מגיבה . לעיתים אני מונעת ממנה דברים שהיא מאוד רוצה כעונש על יחסה זה כלפי , ואז היא נכנסת לעימות עוד יותר חריף אתי . שאלתי היא : האם אני צריכה לשתוק , להבליג ולהתעלם בכל מחיר גם כאשר היא אומרת ומטיחה כלפי דברים קשים ביותר , או שעלי להגיב , ואז יש סכוי שהעימות יתגבר ? ושאלה נוספת : האם בכך שאני לעיתים מענישה אותה , ולא מספקת את דרישותיה , וזאת בשל יחסה המכוער כלפי, אני נוקטת בדרך נכונה ? עלי לציין שלעיתים היא אף מתייחסת בגסות לשאר בני המשפחה באופן בוטה , אך כל היחס הבוטה מופנה דוקא כלפי , ולדעתי יש הגזמה בהתנהגותה זאת כלפי . תודה - דינה .

דינה יקרה, דיברנו כאן לא מעט על גיל ההתבגרות, וכנראה שהגיע גם תורך... כאשר יש לנו מתבגרים בבית, כדאי מאד להגביה קצת את סף הרגישות שלנו, ולפתח סוג של קהות לביטויי חוצפה. הצורך של מתבגרים למרוד ולבעוט בהוריהם הוא בעל תפקיד התפתחותי. זוהי הדרך בה הם מגבשים זהות ונפרדות, והם עושים זאת תוך שהם דוחים רעיונות ואורחות חיים מקובלות, כדי לחוש מחדשים, ייחודיים ומקוריים. למרות כל האמור כאן, חשוב מאד להמשיך ולשמור על סמכותנו כהורים, ולהישאר שם חזקים ונחושים לשמש בולם זעזועים. מדובר במשימה מורכבת למדי: מצד אחד עלינו להיות יותר סלחניים לגילויי חוצפה ומרד, ומצד שני, להמשיך להציב גבולות ונורמות התנהגות שיאפשרו קיום אנושי בבית (וגם כדי שיהיה להם במה לבעוט... ). אני, אישית, איני מאמינה גדולה בעונשים, שכן הם יוצרים מרמור ותסכול, ומעכירים עוד יותר את היחסים. במקום זאת, אני בעד הצבת גבולות וחינוך לאחריות. יש לי הרגשה שאת פועלת אינטואיטיבית בדרך הנכונה. רק יש לחדד: "אני לא מרשה לך לדבר אלי ככה. אם את מתחצפת ומזלזלת בי, לא כייף לי לבלות איתך בקניון/לשמח אותך עם בגד חדש/ להסיע אותך לחברה". בכל פעם שהיא מדברת בצורה מבזה, נסי לסגת מהסיטואציה, ולהימנע מדיבור איתה. לא כעונש - אלא פשוט כי לא נעים לך להימצא בחברתה. בהנחה שהיחסים ביניכם טובים בבסיסם, היא לא תרצה לאבד אותך, ותלמד לרסן את הסגנון. אגב, בגיל ההתבגרות חלה התפתחות קוגניטיבית דרמטית, ומכאן הנטייה המוכרת של מתבגרים להתווכח, להתפלסף, ולנהל שיחות ממושכות כמעט בכל נושא. אני מציעה להורים לנצל את הנטייה הזו, ולנסות להתחבר באופן חדש אל המתבגר הנבון, שישמח לגלות בהורה שלו מקור ידע ואוזן קשבת. כאן כדאי להתכונן למשימה לא פשוטה, כי הם תמיד יודעים טוב יותר, צודקים, ומהירי מחשבה. לפעמים נדמה לנו שהם מדברים בשפה זרה (סבבה, כאילו?). אבל כדאי לזכור, שמתחת לכל זה, מסתתר בכל זאת הילד שלנו, שעובר בעצמו תקופה לא פשוטה. אני שולחת לך הרבה עידוד - את לא לבד! :-) ליאת